מרתק: מה עומד מאחורי גל העלייה לארץ בתקופת הקורונה?

יהודה ומרים הם זוג צעיר שהתחתן לפני כחצי שנה. הם מתגוררים באזור לייקווד, סמוך להורים, כשהם מוקפים במשפחה מחבקת משני הצדדים. "שנינו אוהבים מאוד את הארץ, ושנינו גדלנו במשפחות שנהגו לטוס לפחות פעם בשנה לביקור בישראל", מספר יהודה. "דיברנו בינינו לא פעם על כך שבבוא היום אנחנו שואפים לראות את עצמנו עוברים להתגורר בארץ, אבל תמיד הרגשנו שזה דבר שיקרה בוודאי רק כשנצא לפנסיה. זה היה נראה לנו רחוק מאוד".

"מספר שנים לפני שהתחתנתי הגעתי לארץ לשנה של לימודים", מספרת מרים, "והתקופה הזו זכורה לי כאחת התקופות הקשות בחיי. אמנם הלימודים היו מרתקים והאווירה בסמינר מיוחדת במינה, אבל התגעגעתי מאוד. לא הייתי מסוגלת ליהנות מכלום מרוב געגועים, רק חישבתי בכל יום כמה ימים נותרו לי כדי לחזור הביתה. בסופה של אותה שנה, כשחזרתי סוף-סוף, ידעתי שבבוא היום, כשאתחתן, לא אעלה בדעתי לעזוב את המגורים בלייקווד, אני פשוט לא מסוגלת להתרחק".

ובכל זאת, לפני כחודשיים, מעט לאחר שהתפרצה הקורונה, התפרצה אצלם גם ההחלטה הנועזת – הם רוצים לעשות עלייה ולגור בארץ ישראל. זה לא יהיה קל, אך מבחינתם זו ההחלטה. "היו הרבה שיקולים שהובילו לכך", אומר יהודה בהתרגשות, "אבל מה ששבר את גב הגמל היה ההתבטאות יוצאת הדופן של הרב גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פונוביז' שנשאל למה פגעה הקורונה ביהודי חו"ל יותר מאשר ביהודי הארץ, והשיב כי 'האדם שגר בארץ הוא אדם טוב יותר, בזכות ארץ ישראל'. הדברים חדרו לנו ללב, התחברו לשיקולים נוספים והביאו להכרעה הסופית".

יהודה ומרים אינם היחידים. גם משפחת בן שלום מפריז הודיעה כבר על רצונה לעשות עלייה, יחד עם חמשת ילדיה, ואפילו עם ההורים המבוגרים (הסבא והסבתא).

"זו הגשמת חלום בשבילנו", מספרת האם, חנה בן שלום, "אנחנו מדברים כבר הרבה שנים על עלייה לארץ, ועכשיו, כשהתחילו המהומות של הקורונה, התחלנו להרגיש את הדחיפה הגדולה. מי מסוגל בימים כאלו להתגורר בין גויים? הרי הבית שלנו הוא בארץ ישראל, ואם צריכים לעבור ניסיון כלשהו – בואו נעבור אותו בארץ, יחד עם כל היהודים".

גם מורן אטיאס היא אחת מאלו שהחליטה לחולל מהפך בחייה בעקבות הקורונה. כפי שהיא מציינת בעמוד הפייסבוק של משרד העלייה והקליטה: "בכל פעם שהייתי מבקרת בארץ, הייתי שומעת את הקלישאה הנפוצה: 'אין כמו בבית'. אבל כל הצלחה בחו"ל גרמה לי לחשוב אחרת. הגשמתי חלומות שלא היו לי, וזה תמיד קרה מעבר לים. שנים של עשייה מבורכת באיטליה ומעל עשור של מגורים באמריקה".

ואז, כפי שהיא כותבת, "הגיעה הקורונה, השמיים נסגרים ופתאום הרגשתי דחף אדיר לטוס, כדי להיות קרובה להורים, לחברי ילדות, וגם להרגיש ככל האפשר חיונית. הגעתי, ולא יכולתי להתכחש לעובדה שפשוט טוב לי כאן, בנשמה. אכפת לי מכל מה שקורה כאן. אז החלטתי אחרי הרבה לבטים לתת לזה צ'אנס אמתי – לחזור למדינה בה נולדתי. מה שבטוח זה שהנשמה מוצפת באהבה, וזה תמיד המניע הכי טוב שלי. זהו, זה רשמי. אני תושב חוזר".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

החוט המשולש: קהילה, משפחה, פרנסה

גל העלייה בימים אלו מצליח לשבור את כל השיאים ונראה כי הוא עומד להפוך לצונאמי. בשבועות הראשונים לקורונה היו אלו בעיקר תרמילאים צעירים שעצרו את הטיולים הגדולים בחו"ל בשיאם וביקשו לחזור לארץ. הם עשו זאת באמצעות הצטרפות לטיסות חילוץ שארגנו השגרירויות השונות עבור ישראלים במדינתם, שכן לא היו אז טיסות סדירות.

אלא שמהר מאוד התחילו להצטרף לאותם תרמילאים גם עולים חדשים ממש, שמעולם לא התגוררו בארץ, אך בעקבות הקורונה הם קיבלו דחיפה חזקה וקיבלו את החלטת חייהם - לעלות לארץ ישראל. הנתונים מדברים בעד עצמם: מאז תחילת המשבר נחתו בישראל יותר מחצי מיליון ישראלים, מתוכם כ-15% חזרו אחרי שהות ממושכת.

בארגון 'נפש בנפש' מציינים כי חודש מאי האחרון שבר את השיאים של כל השנים עם 685 משפחות שהביעו התעניינות בעלייה. במשך כל שנות פעילותו של הארגון, גם כשהיו פניות רבות, הן לא חצו את ה-469 משפחות בתקופות מקבילות.

אם תהיתם מהן המדינות המובילות בהגשת הבקשות לעלייה, מציינים ב'נפש בנפש' כי ניו יורק היא המובילה מכולן, עם 387 בקשות שהוגשו, אחריה קליפורניה עם 144 בקשות, ואז מגיעות ניו ג'רזי, פלורידה, אונטריו ומרילנד.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אז מה באמת מוביל לגל העלייה ההמוני הזה?

יעל כצמן, דוברת ומנהלת התקשורת בארגון 'נפש בנפש' המסייע לעולים חדשים יהודים מארה"ב וקנדה, מציינת כי תקופת הקורונה אכן הובילה לגידול משמעותי ביותר בעלייה. "אנו מקשרים זאת ישירות לכך שניתן לאנשים פסק זמן. פתאום היה להם זמן לעצור את מרוץ החיים ולחשב את המסלול מחדש", היא מסבירה.

"בנוסף, צריך לדעת שיש שלושה דברים שגורמים בדרך כלל ליהודים להישאר בחו"ל – קהילה, משפחה ותעסוקה. אלו דברים שקשה להם מאוד להתמודד בלעדיהם, ואנשים לא מסוגלים לראות את עצמם עולים לארץ ומשאירים אותם מאחור. כעת, בעקבות הקורונה, שלושת הדברים האלו הפכו להיות פחות רלוונטיים. אם נסתכל על נושא המשפחה, נוכל לראות שבעבר היו אנשים שהתרגלו לחגוג את כל החגים והאירועים עם בני משפחותיהם, והרגישו שלא ייתכן להיות מרוחקים מכולם, והנה, באה הקורונה ולימדה אותנו בחג הפסח שאם רק צריך, אז כולנו יכולים להיות בחגים עם המשפחה המצומצמת בלבד, וזה לא נורא כל כך. גם למדנו להכיר את נושא הזום, שאולי אינו כמו מפגש פנים אל פנים, אך בהחלט יכול לגשר ולקשר.

"לגבי נושא הפרנסה – אנשים מאוד חששו שברגע שהם יעלו לארץ, הם לא יוכלו להמשיך עם העבודות שהשאירו מאחור, וכך יאבדו את מקורות פרנסתם. בחודשים האחרונים ראינו כולנו שהעבודה מרחוק אינה בלתי מציאותית, ובהחלט יש אפשרות לאמץ אותה, אולי לא בכל המקרים, אך לפחות בחלק גדול מהם".

כצמן מציינת שאחת מיועצי העלייה שלהם, סיפרה לה שהיא מכירה מישהי שלפני מספר חודשים הביעה התעניינות בעלייה לארץ, וביקשה מהמעסיק שלה בניו יורק שיאפשר לה לעבור לעבוד מרחוק, אך קיבלה תשובה שלילית. כעת, חודשים ספורים בלבד אחרי המקרה, היא הודיעה לבוס על כך שהיא נאלצת להתפטר, כי בקיץ היא מתכוונת לעלות לארץ, ופתאום הגיע הבוס ושאל אותה אם תרצה להמשיך לעבוד מרחוק. כי אין ספק שהדברים השתנו וגם נושא הפרנסה כבר לא מהווה מעצור.

"גם מבחינת הקהילה קרה כאן דבר מעניין מאוד, כי עד לא מזמן היה בית הכנסת מוקד המפגש העיקרי עבור יהודי חו"ל, ולא רק לדתיים שבהם. בנוסף למקום תפילה זה היה מקום בו התקיימו מפגשים שונים ונוצרו קשרים ידידותיים וקרובים. בקרב תושבי חו"ל רווחה הדעה ש'בבתי הכנסת בארץ לא יכירו אותך ואפילו לא יגידו לך שלום'. אלא שדווקא בגלל הקורונה, התחילה לשרור תחושה שהמקום האמתי והקהילתי של כל היהודים, הוא דווקא בארץ, כי זוהי למעשה הקהילה הגדולה מכולן.

(צילום: יונית שילר)

"אני חושבת שהגורמים שציינתי הם העיקריים שהובילו לנתונים המדהימים שאנו רואים כיום. אני יכולה להעיד אישית כמי שמלווה את הארגון כבר שנים ארוכות, שמעולם לא ראינו כאלו מספרים. בחודש יוני למשל, כבר בימים הראשונים קיבלנו יותר שיחות מכפי שקיבלנו בתקופה דאשתקד במשך החודש כולו. הפניות פשוט אינן פוסקות".

עם זאת, כצמן מדגישה שהמספרים האדירים משקפים את הביקוש, אך זה לא שכולם עומדים לפקוד את הארץ באופן מידי. "אנחנו כעת בשלב של הערכת הגל הזה, בניסיון להבין מתי הוא צפוי להתבצע. הסבירות היא שזה יקרה בעוד כחודשיים, בתקופה בה תתחיל שנת הלימודים הבאה".

אגב, גם נושא הלימודים הוא לדבריה אחד הטריגרים לעלייה. "במקומות רבים ברחבי ארה"ב כלל לא החזירו את הלימודים ובקנדה למשל עדיין אין צפי לחזרה, גם לא יודעים מה יהיה בשנה הבאה. זה מהווה דחיפה להורים שרוצים שילדיהם יתחילו מסגרות באופן מסודר, בישראל. עם זאת, אני מאמינה שלא כל המשפחות יגיעו בתקופה הקרובה, וצפוי לדעתי גל נוסף וגדול מאוד בתקופת הסתיו, אחרי החגים".

כארגון שמלווה את המשפחות האלו, אתם מסוגלים להיערך למספרים כה גדולים של עולים?

"זוהי שאלת היום מבחינתנו. אנו עובדים במרץ יחד עם כל השותפים שלנו מאחורי הקלעים, ומקווים מאוד שנצליח לעזור לעולים החדשים. אנחנו עובדים ממש סביב השעון, בתקווה גדולה שנצליח להיערך לגל הזה כנדרש, כי החוכמה היא לא רק להביא את היהודים לארץ, אלא גם לקלוט אותם".

"מרגש לראות שהעולים שמגיעים לארץ נמנים ממש על כל הגילאים והסגנונות", היא מוסיפה, "רק בשבועיים האחרונים הגיעו בטיסות משפחות צעירות מאוד ולצידן היו גם אנשים מבוגרים שחצו כבר את גיל 80. יש מהעולים השייכים לקהילות החרדיות השמרניות ביותר, ויש אנשים שמגדירים את עצמם כלא דתיים. אנחנו אמנם לא מטפלים בישראלים שירדו מהארץ וכעת עושים עלייה, אבל ידוע לי שגם הם מהווים קהל גדול מהעולים".

(צילום: יונית שילר)

מבחינה טכנית, האם צפויות להיות מספיק טיסות?

"כרגע ישנה הנחיה לפתוח את הגבולות מכל העולם עבור אזרחים ישראלים ועולים חדשים. העולים שאנו מטפלים בהם מצויים כמובן תחת הנחיה זו, ולכן מי שרוצה לבוא יכול לעשות זאת בלי שום עיכובים, ומבחינת המספרים – רק השמיים הם הגבול.

"זה אגב, גם המקום לציין את הנתון המדהים – במשך כל תקופת הקורונה מדינת ישראל לא עצרה אף לא לרגע את הבאתם של העולים החדשים לארץ, כל עוד הדבר התאפשר.  אפילו שבועיים לפני פסח, כשכולנו היינו בסגר, הייתה קבוצה גדולה שהגיעה ונכנסה כמובן ל-14 יום בידוד. העלייה לא פסקה, אם כי היו זמנים שבהם העולים בעצמם העדיפו לחכות ולהמתין, שיהיה מעט רגוע יותר".

השאיפה: ירושלים הבנויה

העיר המובילה ביותר, בה מבקשים העולים להתיישב, היא כמובן ירושלים. פיני גלינקביץ, מנהל רשות עירונית לעלייה וקליטה בעיריית ירושלים, מציין כי הם נתקלים בהתעניינות רבה מאוד במגורים בעיר.  "את חודשים ינואר ופברואר עברנו עם מספרים רגילים, כמו כל שנה", הוא מציין, "אחר כך הגיעו אפריל ומאי שבהם אמנם נעצרו הטיסות, אבל ההתעניינות בנושא המגורים בירושלים ידעה רק עלייה".

פיני גלינקביץ

לדבריו, כשהם מדברים על מספרי עולים שבאים להתגורר בירושלים הם עושים זאת בהתאם לשני פרמטרים: "אנו סופרים כמה פניות של אנשים יש למוקד שלנו, מה שמוכיח על מספר תושבי חו"ל שמגלים התעניינות, ואילו המדד השני הוא פתיחת תיקי עלייה, מה שאומר שאנשים לא נשארו רק בשלב ההתעניינות אלא גם עשו צעד קדימה".

הנתונים, על כל פנים, הפתיעו אותם מאוד. "אנו רואים מצפון אמריקה גידול אדיר, כמעט פי שלושה ביחד לשנה שעברה, גם באירופה יש התעניינות גדולה, כאשר צרפת מובילה כמעט פי שניים מהשנה שעברה, ויש גם פניות לא מעטות מבלגיה ובריטניה".

על מה מבררים הפונים אליכם? מה בעיקר הם רוצים לשמוע?

"עיקר הבירורים של העולים החדשים הוא סביב הנושא של קליטה בקהילה. הם מבינים שמגוון הקהילות בירושלים הוא עצום, אבל לא מבינים עד כמה. בכלל, יש פער מאוד גדול בין המושגים שקיימים בחו"ל לבין אלו שיש בארץ, ולכן אנו צריכים לפעול ברגישות רבה מאוד כדי לנתב כל משפחה למקום שמתאים לה. כך למשל יכולה להיות משפחה שנחשבת בצרפת לחזקה מאוד מבחינה דתית והיא תבקש לרשום את ילדיה לבית יעקב, בעוד שכאשר הם יגיעו לארץ, יתגלה להם שזה בכלל לא הסגנון שלהם. יש גם כאלו שמתעקשים להתגורר דווקא 'סמוך לכותל', ולא מבינים שהאווירה שם לא בהכרח מתאימה להם, ולפעמים יהיה טוב יותר למצוא עבורם דווקא שכונה אחרת.

"בסך הכל קיימות בירושלים הרבה מאוד שכונות שקולטות עולים חדשים במספרים גדולים. את הצרפתים למשל אפשר למצוא בעיקר בבית וגן ובקריית יובל, כמו גם בגבעת שאול ובשכונות בקעה, ארנונה והר חומה; את דוברי האנגלית נמצא בעיקר בהר נוף, ברוממה, במושבה הגרמנית ובבקעה וארנונה; את האוכלוסייה הספרדית, שאף היא לא קטנה, אפשר לפגוש גם כן בבית וגן. אבל חשוב לי להדגיש שלא תמיד קהילה צרפתית אחת תתאים לכל מי שמגיע מצרפת, ולא כל שכונה שיש בה תושבים רבים מארה"ב תענה על הצרכים של כל דוברי האנגלית. לכן יש צורך בהכוונה וברגישות גדולה מאוד".

(צילום: יונית שילר)

אנשים שמתעניינים אצלכם בעלייה, מציינים שזה באמת בעקבות הקורונה?

"חד משמעית", משיב גלינקביץ. "יש גם הרבה מאוד משפחות בהן יש פיטורים של האב או האם ממקום העבודה, וזה מה שדוחף אותן לעלות לארץ. כמו כן, אנו שומעים על כך שסביב הקורונה צצים הרבה מאוד עניינים אנטישמיים, והיהודים כבר חשים לא בנוח להיות בחו"ל. הם רואים כל הזמן איך מדינת ישראל דואגת לבריאות של אזרחיה, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, והתחושה היא שבזמן כזה הדבר הנכון ביותר הוא להגיע לארץ".

גלינקביץ מציין שבפילוחים שהם עושים, קיימת תמיד אוכלוסייה שהם מכנים בשם 'חובבי ציון'. "אלו אנשים שמאוד אוהבים את ישראל ומחוברים לקהילה, כשאנחנו מקיימים ירידים בחו"ל, הם תמיד מבקרים אצלנו, אבל בסופו של דבר מקבלים רגליים קרות ומחליטים לדחות את המעבר. האוכלוסייה הזו היא כעת חוד החנית של העלייה, כי רבים מהם קיבלו אומץ אחרי שנים שתכננו לעלות, ופשוט עושים זאת".

יש לכם נתונים בנוגע למספר העולים שנשארים לגור בירושלים, אחרי שמגיעים אליה?

"זו שאלה שתמיד מעניינת אותנו, ואכן, עשינו לפני כשנה וחצי בדיקה שהוכיחה לנו כי מתוך הנכנסים לירושלים היו 36% עולים חדשים, ומתוך העוזבים היו בסך הכל 6% עולים חדשים, מה שאומר שרוב-רובם ממשיכים להתגורר כאן, וזה בהחלט משמח אותנו".

ירידה לצורך עלייה

ויש גם את התושבים החוזרים, אותם אלו שהחליטו לעזוב את הארץ לטובת מגורים בארצות אחרות (לרוב מדינות ארה"ב). הם קיוו להשתכר טוב יותר ולשפר את איכות חייהם, אלא שכעת, דווקא בעקבות משבר הקורונה, גילו רבים מהם שאולי המגורים בחו"ל נראים כמסנוורים כלפי חוץ, אך בזמן אמת אין כמו ארץ ישראל.

יחיאל קנטור, יליד הארץ, אשר שהה בחו"ל במשך כעשור וחזר לפני כשבע שנים, מציין כי כיום הוא רואה לעצמו משימת חיים לקבל את הישראלים היורדים שמבקשים לשוב לישראל. "אין לי פילוח במספרים, אך נראה שאחוזים גבוהים ביותר מגל העלייה הנוכחי אלו תושבים חוזרים", הוא אומר. "אנשים אפילו לא מתארים לעצמם עד כמה קשה לאנשים שהתגוררו בחו"ל, לשוב ולהתאקלם בארץ. קודם כל כי גם אצלם יש קשיי שפה, אולי הישראלים עצמם יודעים את העברית היטב, אך ילדיהם לעתים קרובות לא מספיק בקיאים בה. יש גם את הקושי הכלכלי הגדול, כי אחרי שהתרגלת למשכורות של חו"ל, אתה מגיע לארץ וחווה טראומה גדולה, ועוד לא דיברתי על בעיות ביטחוניות וחששות אחרים המאפיינים את המגורים בארץ הלא ממש בטוחה שלנו".

לדבריו, כיהודים החפצים כל כך שאחינו ימשיכו להגיע לארץ, חשוב שכולנו נפקח עיניים ונשים לב לכל העולים שבסביבתנו. "אני פוגש משפחות מחו"ל שבאות ומבקשות להיטמע חזק בתוך הקהילות בארץ. אני מאוד שמח עבורן, אך תוהה בליבי עד כמה באמת נשכיל לקבל אותן. זו צריכה להיות כעת המשימה שלנו – לפקוח עיניים, להתייחס ולגלות התעניינות. אנשים כל כך חוששים לפני שהם עושים את הצעד הדרמטי של חייהם, ובידינו לגרום להם להרגיש שלמים עם החלטתם, זהו תפקידנו".