לדון לכף זכות: מי הזיק למנעול של המרכז?

שולף את המפתח מן הכיס ומנסה לתחוב אותו, בחוסר הצלחה, אל חור הצילינדר המלא בחומר בלתי מזוהה.

השעון מורה כבר על שעת בין-ערביים מוקדמת, תיכף תשקע השמש. קול האנפות - הנעים לעומדים מרחוק, ומחריש אוזניים לקרובים אליהן - נשמע היטב באוזני. באחווה רועשת הן מתקבצות להן יחד, מרשרשות בראשי האקליפטוסים הסמוכים אל השביל בו אני צועד מדי ערב, בסיום יום העבודה שלי במרכז של אחת העמותות המפורסמות, בו הנני משמש כמורה פרטי.

מפעם לפעם נשמע פיצוץ עז מ"תותח הרעש" אותו מפעילים השכנים, הסובלים רבות מן הרעש ויותר מכך מהלכלוך הרב שיוצרות האנפות בחצרותיהם ועל כלי רכבם.

תכף חולף כבר זמן מנחה, עלי לרוץ לבית הכנסת. כאשר הזמן דוחק, לא יעזור החוש הטכני שניחנת בו. כמעט תמיד זה יראה כאילו "דווקא בגלל שאתה לחוץ, זה לא ילך לך". אני מנסה בכל מיני אמצעים להוציא את הלכלוך מהצילינדר עם קיסם או עם דף ועוד רעיונות יצירתיים, אבל ראשי כבר עייף אחר רצף ארוך של שיעורים פרטיים, וזה פשוט לא הולך, לא מצליח.

בעיה!

בלית ברירה אני נעמד להתפלל מנחה יחיד, סמוך לדלת המרכז. בשום אופן אסור לי להשאיר את הדלת פתוחה ולהפקיר את הציוד היקר השייך למרכז.

בתוך הכיתה, כשהנני יושב מול התלמיד, די קל לדון לכף זכות כאשר הילד אינו קשוב, לא משתף פעולה עם ההנחיות או אפילו מתנהג בפראות או בחוצפה. כשהדברים מתנהלים בתוך החדר, אני נאזר בסבלנות ומברר איתו באופן גלוי את סיבת ההתנהגות. לרוב, די מהר אני מבין את הסיבות העומדות מאחוריה, מה שכמובן מאפשר לילד לחזור ולהתנהג כראוי.

מזה שנים משתדל אנוכי לנהוג כך בזמני קושי מול תלמידים, כאשר לנגד עיני ניצבים דברים שלמדתי באחד מן הספרים הקדושים - שכאשר דנים אדם לכף זכות, גם אם הוא באמת רשע גמור כרגע, די בעצם המבט החיובי שאנו מפנים כלפיו כדי להעלותו באמת לכף זכות, כלומר, להביאו לידי שיפור מעשים וחזרה בתשובה.

את הדברים הללו אני מזכיר לעצמי בכל הזדמנות של התמודדות מול קושי. מלבד זאת הנני מזכיר לעצמי כי הילד עמו זיכוני מן השמים ללמוד, רחוק כמטחווי קשת מן ההגדרה "רשע גמור". אדרבה, הוא ילד שכל כולו טוב.

אלא מה? עלי להבין את הסיבה להתנהגות הלא ראויה שלו. עלי לפצח את הנסיבות שהביאו אותו לידי כך, מתוך ידיעה ברורה שהוא איננו אשם בהתנהגות שלו. לזאת יקרא "לדון לכף זכות", ואכן מזכים אותי מן השמים לא אחת לראות עין בעין כיצד פעולה זו – והיחס הנובע ממנה – "מעלה" אותו באמת לכף זכות וגורם לו להפוך בתוך רגעים לילד חדש! אלא שמה שהצלחתי להקנות לעצמי כהרגל של קבע במגרש הפרטי שלי, כשהנני ישוב בכסאי המרופד והנוח מול התלמיד הפרטי, לא תמיד קל לבצע במקומות אחרים - כמו עכשיו לדוגמא - כשאני עומד כך, מחוץ למבנה, כבר קרוב לחצי שעה, מנסה לנעול את הדלת ללא הצלחה יתרה.

פתאום אני נזכר שבאמצע אחד השיעורים שמעתי רעש מוזר מבחוץ, וכאשר הבטתי מבעד לחלון ראיתי את דוד גורליץ – אחד מן הילדים הנעזרים במרכז – עומד שם ומתעסק בדלת הראשית.

המסקנה ברורה לי כשמש: כנראה הוא האחראי להשחתת המנעול. אין לי ספק – דוד גורליץ הוא זה שדחף בוץ אל תוך הצילינדר.

מוזר, אני מציין לעצמי, בדרך כלל הוא מתנהג די בסדר... עלי לדבר עם אביו, שיעניש אותו או לפחות יזהיר אותו באזהרה חמורה (!), כך אני חושב לעצמי מתוך תסכול וכעס לא מודעים.

להשחית כך במזיד?! אין זה דבר של מה בכך! מוכרחים לנזוף בו!

תוך כדי ניסיונות חוזרים ונשנים אני צופה בשמש השוקעת לאיטה. כעבור רגעים אחדים אני מתחיל להרגיש שהמפתח מתחיל להיכנס פנימה, אבל עדיין לא מספיק. החוש הטכני אותו ירשתי מאבי כבר אינו מצליח לטכס שום עצה נוספת. בחוסר ברירה אני פועל על פי המשפט המטופש והממש לא נכון במרבית המקרים, "מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח".

טוב, מה לעשות, הפעם זה עבד. הכנסתי והוצאתי את המפתח במהירות ובכוח אינספור פעמים. דחפתי, סובבתי, מה לא? והופ, המפתח בפנים. הצלחתי לנעול, בחסדי ה'.

האנפות כבר שקטו. כנראה שקעו בשנת הלילה בצמרות העצים. רעשו של התותח עדיין רועם מדי פעם, אך ללא כל תועלת. כנראה הן התרגלו לרעש המהדהד מידי כמה דקות.

בדרך לערבית מציפה את ראשי מערבולת של מחשבות: אני מוכרח למצוא את אבא שלו בהקדם. אתקשר אליו מיד אחרי התפילה. ניסוחים של נזיפות חמורות ומשפטי ביקורת חסרי פרופורציה מתהווים ומתנסחים ואף קונים שביתה במוחי.

בצאתי מבית הכנסת, עם סיום התפילה, אני רואה מולי לפתע את...

לא, לא את אבא שלו, אלא אותו בכבודו ובעצמו!

ניגשתי אליו.

ופתאום במקום לצעוק, לנזוף, לבקר, להוכיח, אני שומע את קולי שואל אותו ברכות: דוד היקר, מה שלומך?

בסדר, הוא עונה.

תגיד, אה – אני מוצא את עצמי פתאום מכחכח בגרוני בחוסר ודאות – האם זה נכון מה שראיתי, שאתה הזקת למנעול?

זהו זה. שאלה פשוטה ומאפשרת. כעת הענקתי לו את היכולת להכחיש או להסביר, ואפילו להודות במעשה הזדון. בסיעתא דשמיא מיוחדת השאלה נורתה מגרוני בטון סביר בהחלט, כאילו מן השמיים ניקו את כל פסולת הכעס והתסכול והמסקנות שנבעו מהן מן המילים, והגישו לו את שאלת הבירור בצורה נקייה.

ואז פותח דוד את פיו ועונה לי בטון מתנצל את האמת שניכרה בהחלט מדבריו. וכך הוא אומר לי: שיחקתי בכוס עם בוץ במרחק מה מהדלת. בטעות הכוס עפה לי על הדלת ולכלכה אותה, אז ניגשתי וניקיתי את הדלת. זה כנראה היה הרעש באמצע השיעור. אני מצטער.

אתה ילד טוב, אמרתי לו. לא נורא, זה ממש לא הפריע, הכל בסדר!

לעצמי אמרתי: תראה מה זה לדון לכף זכות!

ולבורא עולם אמרתי: תודה אבא, תודה שהצלת אותי מלפגוע בנפש זכה ותמימה!

משה קליין הוא תומך אישי ומקדם נוער ומבוגרים.