זכינו להתחתן בזמן הקורונה. כן, זו זכות

"זכינו להתחתן בזמן הקורונה".

זה מה שיש לי לספר... כן! זו זכות!

* * *

החתונה נקבעה לו' בניסן. אולם ענק, מאות מוזמנים, תזמורת, צלמים, הזמנות מוכנות כבר בתוך המעטפות ואף עם הקדשות...

ואז הגיעה הקורונה לארץ.

ויחד איתה הגיעה הודעה ממש מעניינת: "החוק מאפשר 100 מוזמנים בלבד!".

את ההודעה הזו שמענו במוצאי פורים, כשכולם בבדיחות הדעת.

אז הייתה שניה של "וואלה",

שניה של "100 זה ממש סבבה",

ואז שניה של "את מי מזמינים בדיוק בתוך ה-100, כשיש משפחה של שני צדדים ויש גם אנשי צוות?!".

יומיים שלושה אחרי - "10 מוזמנים!".

פה יכלנו להתבאס, ליפול, להישבר... לגיטימי!

רק צריך לעצור שניה... ולהסתכל ממבט חיצוני או יותר נכון מהמבט של בן ובת של אבא שבשמיים.

הרי למדנו ש"כל מה שהשם עושה זה לטובה". להגיד את זה כשאנחנו בבית הספר והכל בסדר - זה סבבה, אבל דווקא עכשיו, שזה לא מובן - פה צריך להגיד את זה, ועוד יותר קשה - להאמין בזה! אבל באמת! בלי צחוקים... וזה קשה!

שניה של "וואו, מה, חתונה מצומצמת?! לא נרקוד עם כל החברים שגדלנו איתם, שכנים ובכלל - משפחה מורחבת?".

ואז שניה של "השם, זה מה שתכנן וזה הכי טוב בשבילנו".

ליפול, לקום, ליפול, לקום, ליפול ואז לקום ולרוץ! זו מלחמה של כל רגע ורגע...

מצד אחד חברה שמחזקת שהיא שמחה איתי גם אם היא לא תגיע, ומצד שני חברה אחרת שואלת "למה שלא תידחו את החתונה?".

זה סוג של מלחמה קיומית...

נקפוץ לשיא: יום לפני החתונה - אפשרי לעשות חתונה אך ורק עם המשפחה הגרעינית!

בלי סבתא, בלי סבא, בלי דודות ודודים אהובים כל כך, בלי חברות ובלי שכנים ומכרים יקרים!

שיא?

שיא של מה?

שיא של מפגן אמונה!

כן, אנחנו שמחים! יש לנו הזדמנות להראות להשם כמה אנחנו אוהבים אותו! אף על פי שהמצב לא נראה ממש "לטובתנו", הגזרות הללו אפילו משמחות אותנו - זה ממך, אבא...

קיבלנו תקופה של שיעור אמונה הכי גדול שיש!

בשיר "עלה קטן" של אברהם פריד, שהתחברנו אליו מאד בתקופה הזו, יש קטע חזק: "החיים זה לא שיעור חשבון, זה גם מבחן".

פתרנו תרגילים במהלך התקופה, וברוך השם קיבלנו גם תכל'ס - מבחן...

ועוד קטע בשיר: "חצי הכוס היא מלאה, תזכור תמיד".

תראה את החצי המלא - את הטוב שהשם נתן, ולא את מה שלא נתן. חצי כוס מלאה בכל כך הרבה טוב...

אנחנו בוחרים אם חצי הכוס מלאה בדמעות של צער על שכביכול הפסדנו חתונה מפוארת, או שחצי הכוס מלאה בדמעות של שמחה אמיתית ודמעות של הודיה לבורא עולם!

אז ו' בניסן היה נקודת התחלה לחיים אמיתיים. יום שבו נולדנו מחדש. נולדנו לחיים של הבנה שמספיק שנאמין ונודה לבורא עולם, וזו השמחה האמיתית.

נולדנו לחיים בלי סטיגמות, שבשביל לחיות חייבים רעש וצלצולים.

נולדנו לחיים שבהם האנשים שאיתנו מאז שיצאנו לאוויר העולם הם אלה שיהיו לצדנו כשניוולד מחדש.