הורות במחשבה חיובית: הורים ומחנכים – משני עברי המתרס?

הבן יקיר לנו מגיע הביתה ושוברו בידו, מכתב מן המלמד אלינו ההורים. המכתב מתאר את מעלליו של בננו ודורש בתוקף את תיקון המעוות.

"מה קרה?", אנחנו מפנים מבט שואל אל הנאשם, והבן - ממש כמו הבן התם מן ההגדה - מעמיד פני צדיק תמים: אין הוא יודע על מה ולמה קם הסער הגדול הלזה.

"אבא, אני לא יודע מה הם רוצים ממני, ישבתי יפה ותלמיד היושב לידי הפריע, ובטעות הענישו אותי, ואילו ההוא יצא נקי...".

האב נסער, ממש עיוות הדין. הייתכן כדבר הזה? "עכשיו אני מברר מה קרה", הוא מבטיח לבנו וקם מיד לברר אמיתתן של דברים "גופא דעובדא היכי הוה". הוא מרים טלפון בטווח שמיעת אזנו הכרויה של בנו ועוד טרם יפתח המלמד את פיו, פותח האב הרחמן בהתקפה חזיתית ומוכיח את המלמד שעינו הטעתו ובכל פעם הוא מאשים את בנו על לא עוול בכפו, ואילו הנאשם האמתי יוצא תמיד נקי כפים ובר לבב. הוא מכביר במילים על הנזק העצום בחשד שווא בילד ועל הדימוי העצמי השלילי שהדבר משריש בילד.

הוא מדבר צפוף ואינו נותן ל"חכם" להיכנס לדבריו שכן "חכם אינו נכנס לתוך דברי חברו". משסיים בנזיפה, נאנח הוא אנחת רווחה ואומר בחגיגיות לבנו: "דיברתי אתו, זה בסדר".

הוא אינו מעלה על דעתו, אפילו לרגע, שייתכן הדבר שבנו היה האשם, ושינה אי אלו פרטים בהצגת העניין שהרי "אין אדם משים עצמו רשע".

אמרה פעם אם אחת שהיא מלאת פליאה על אותן אימהות עיוורות ומשוחדות שאינן רואות ואינן מבחינות בחסרונות ילדיהן, שכן "אם לבני היו חסרונות, הרי ודאי הייתי רואה אותם"... וכבר אמרו צדיקים, שמאז שרימה עשיו את יצחק בצדו בפיו - קשה לאדם, ואפילו איש כשר - לראות בעין נכוחה ואובייקטיבית את חסרונות בנו...

הפלא ופלא, מכת סנוורים המדבקת ותוקפת מורים ומורות. תמיד מענישים הם את החף מפשע, תמיד תולים בו את קולר האשמה ואילו האשם האמתי נמלט בדרך נס, נקי כפים ואולי אף מקבל פרסים וציונים.

ואף אם אמת נכון הדבר, נעשתה הטעות הזו בישראל, ושגו בראייה חלילה, אל לך לשוחח ליד אזניו של בנך. את הטלפון תרים בחדרי חדרים, וגם אז שאל נא וברר נא בדרך ארץ שמא נפלה טעות, שהרי "טעות לעולם חוזרת"; אבל בל יתגנב חלילה לליבו של בנך יקירך שאתה מערער על מהימנותו של המלמד, כיוון שכך עלול הילד להסיק שלא כל מה שהוא שומע מהמלמד נכון הוא.

"באזני שמעתי מאבי שהמלמד הזה...", הוא יאמר, ומהר מאוד ילמד לזלזל בערכי קודש, שכן "מורא רבך כמורא שמים", הא בהא תליא. ולבסוף, בהבטחה חגיגית מתוך הניסיון, יחזור הדבר אל האב היקר - הבן ישתמש באותו זלזול כלפיו ויפרוק מעליו את עול ההורים.

לדאבוננו, היינו עדים פעמים רבות להורים שהרסו את ילדיהם במו ידיהם. הם העבירו את הילד ממוסד למוסד שכן "הם אינם מבינים אותך", "אתה שווה יותר מהם". לבסוף ירד הילד מדחי אל דחי, פרש ועבר על כל תרי"ג, למרבית הצער.

כלל יסודי בחינוך הוא: הורים וצוות חינוכי נמצאים באותו צד של המתרס. כאשר הורים נותנים אמון מוחלט במחנך, ואף מפגינים זאת בברור בתגובותיהם ובהתנהגותם, החינוך יצליח.

חייב אני לציין כאן, שכמעט בכל משפחה קורה שיש שנה שאינה זורמת כל כך, "משהו צולע", אין "קליק" עם המלמד, הוא לא "קלט" את ילדנו, אינו מעריך אותו כראוי, איננו מקדם אותו די, או - גרוע מזה - מעניש אותו בתדירות גבוהה מדי. נראה שהוא "סימן אותו". אולם אם רק לוקחים נשימה עמוקה וארוכה ועוברים איכשהו בסבלנות את השנה הזו, הרי סוף טוב – הכל טוב. הכל מסתדר ובשנה הבאה הכל הולך למישרים.

כל זוג הורים בעלי ניסיון יספרו שהם מכירים את זה, וגם אצל אי אלו מילדיהם עברה שנה כזו. אך אם נהפוך עולמות, נצא למלחמות ונעביר את הילד למוסד אחר וגם הילד עצמו יהיה שותף לעימותים - בצורה ישירה או עקיפה – יגרום הדבר יותר נזק מאשר תועלת.

במקרים רבים, אם מתחילים להעביר את הילד ממוסד למוסד, ממשיכה התופעה גם הלאה. הוא נכנס לכיתה חדשה, ומי יערוב לנו שהוא ייקלט שם בחברה, כאשר הכיתה כבר מגובשת ובנויה. דרכו של עולם היא, שכאשר ילד מגיע באמצע שנה, וההורים כמובן מלאים סיפורים כרימון על הצוות הגרוע והעוולות שנעשו לו במקום הקודם, מקבל הצוות את הסיפור בערבון די מוגבל, ומסתכל על הילד מעט בחשדנות, לדעת "איזה מוקש הטמינו לנו כאן ומתי הוא עתיד להתפוצץ... ואולי בשלב הבא ההורים יעשו את אותה ההצגה גם כאן ויוציאו גם עלינו שם שאינו טוב".

החשדנות וחוסר האמון אינם בדיוק הקרקע המומלצת לצמיחה, ולצערנו, כפי שאמרנו, ברוב המקרים ממשיך הילד חלילה את דרכו במגלשת הפלאים מטה מטה, ואם אך היה להורים מעט אורך רוח - לא היו מגיעים לכל זה.

הערה: כל זה נאמר כדי שלא נמהר להשתמש בפתרון של העברת מוסד באופן גורף. אמנם לעיתים יש מצבים שבהם זהו אמנם הפתרון, אך יש לבצע את הדברים מתוך שיקול הדעת ושאלה בעצתם של גדולי תורה ואנשי חינוך, ולא בפזיזות.

כותב את הדברים מעומק הלב ובכאב מתוך דאגה לעתיד ילדינו המתוקים.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לקבלת הספרון החדש "סודה של עוגת הגבינה" ניתן לפנות למייל 9999587bb@gmail.com