סיון רהב מאיר פותחת את החודש מהקפסולות בכותל

עם ישראל חוזר לכותל. מדברים על ענפים שונים במשק שנפתחים מחדש, והנה גם הכותל הולך ונפתח. היינו שם השבוע, וראינו את המקום חוזר לחיים. אחת העובדות סיפרה בהתרגשות שסוף סוף כבר לא שומעים רק את הציפורים, כמו בימי הדממה שהיו כאן לאחרונה.

פגשתי אנשים מזיכרון יעקב, מקיבוץ בית קמה, מרמת גן. עוד ועוד ישראלים שהתגעגעו. "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר", שמעתי מישהו מפזם בבדיקות הביטחוניות.

ראיתי אמש הקפדה מקסימלית על כל הכללים: הסדרנים דואגים שיש מסיכות על הפה ועל האף, ואז מפנים את המבקרים אל עשרות קפסולות עשויות בד לבן. הקפסולות מוגבלות כל אחת ל-30 מתפללים בלבד (מאוד מיוחד להתפלל כך, בקבוצה קטנה מול האבנים. זה הופך פתאום את התפילה ההמונית בכותל לאינטימית). האנשים הרבים עומדים בתור, ובינתיים מחטאים ידיים בעמדת האלכוג'ל, מחכים שמישהו ייצא מאחת הקפסולות ויתפנה להם מקום. בסך הכל מותר להכניס לרחבה אלף איש בלבד. היו שם הרבה בנות מצווה ובני מצווה שהחגיגות שלהם התבטלו, ובאו להשלים קצת כעת את החוויה, היו מסיבות סידור מצומצמות, היו רבים שהצטלמו למזכרת "בשביל לספר לנכדים איך עמדנו בתור לקפסולות בכותל", והיו מי ששלחו מידית את התמונות מהרחבה לחברים בחו"ל – שלא יכולים להגיע.

ראש חודש תמוז, הכותל המערבי, ריחוק חברתי והרבה קרבה. חודש טוב.

לזכרה של מרים

לאחרונה פורסמו כל מיני ציטוטים וכותרות על "נשים ביהדות". אז בואו נחזור אל הבסיס, אל פרשת השבוע, שבה נפטרה אחת הנשים הגדולות ביהדות – מרים הנביאה: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם".

ננסה לסכם בקצרה את פועלה: מרים הסתכנה כדי ליילד את התינוקות העבריים במצרים. התורה מספרת שהייתה לה "יראת אלוקים": למרות הגזרה של פרעה היא גילתה נאמנות לערכים שלה, מול שלטון מאיים. רש"י מתאר איך היא הייתה מפייסת ומרגיעה את התינוקות שנולדו, ומנעימה להם את שנות הילדות במצרים, מתוך דאגה מיוחדת לחינוך בגיל הרך. אחר כך מרים עמדה על שפת היאור ושמרה על אחיה משה הקטן בתיבה. באותם רגעים היסטוריים היא לא הייתה רק בייביסיטר, היא דאגה שגם הספינה ששמה "עם ישראל" תשוט לכיוון הנכון.

בהמשך, ביציאת מצרים, מרים מובילה את הנשים ב"שירת מרים", עם תוף מרים שמככב עד היום בגני הילדים. פרשנינו מסבירים שזו הייתה הדרך החינוכית שלה לכל אורך שנותיה: להעביר מסרים דרך חוויה, שירה וריקודים, וזה הצליח. היא חינכה דור של נשים שהיו ברמה רוחנית גבוהה יותר מהגברים. מרים גם לימדה אותנו שיעור על לשון הרע, כשהיא לקתה בצרעת אחרי שדיברה על משה רבנו. וכעת בפרשה, רגע אחרי שהיא נפטרת, התורה מתארת איך העם חש צמא פתאומי. זה צמא פיזי אבל גם צמא רוחני, צמא לנוכחות המרגיעה, המחכימה והמנחמת שלה.

לזכרה של מרים, שמזכירה לנו את האמת על נשים יהודיות.

לא לצעוק, ללחוש

היום – ג' בתמוז – מצוין יום הזיכרון ה-26 לרבי מלובביץ'. בעידן שבו נראה שכולם צועקים, הנה סיפור קטן וחשוב: הרב משה פלר, שליח חב"ד במינסוטה, התבקש לכתוב לעיתון מאמר על יהדות. הוא ניסה להסביר מה התורה עושה לאדם, וכתב שכאשר אדם מאבד את ההכרה ונמצא במצב של עילפון, אומרים שצריך להתקרב לאוזנו ולצעוק את שמו כדי שיתעורר. באותו אופן, כשאדם נמצא רחוק מיהדותו, מזהותו ומעצמו – צריך לצעוק לו את שמו, לצעוק שהוא יהודי, והוא ייזכר ויתעורר. הרב פלר שלח את המאמר לרבי מלובביץ', שתיקן רק מילה אחת, עם משמעות רבה. הוא מחק את המילה "לצעוק", וכתב מעליה את המילה "ללחוש". לא לצעוק לאוזנו של האחר, אלא ללחוש.

איך משפיעים? איך פונים למישהו שרחוק ממך? אל תצעק עליו שהוא לא בסדר, אל תשאג את עמדותיך, אלא תלחש. אתה נכנס למקום עדין, לנשמה שלו. אל תפנה אליו בברוטליות, תפנה אליו באהבה, באכפתיות, בשקט.

26 שנים. אנחנו עדיין זקוקים מאוד לגישה הזו.

הרבי מליובאוויטש (צילום: ישראל זאב גולדשמיד)

להינצל מהמחלה ומתופעת הלוואי

אלה ימים קריטיים. ישראל עלולה להתדרדר לגל שני חמור של קורונה, ולגל שני חמור של פלגנות. שילה פריד שלח אלי את הרעיון הבא:"בתפילות הימים הנוראים אומרים לקראת סוף התפילה 'אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זְכר רַחֲמֶיךָ וּכְבשׁ כַּעַסְךָ וְכַלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית וְעָון וּמַגֵּפָה וּפֶגַע רַע וְכָל מַחֲלָה וְכָל תַּקָּלָה וְכָל קְטָטָה וְכָל מִינֵי פֻרְעָנֻיּות וְכָל גְּזֵרָה רָעָה וְשִׂנְאַת חִנָּם מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל כָּל בְּנֵי בְרִיתֶךָ'. הרבה שנים לא הבנתי למה אחרי מגיפה ומחלה וכל מיני פורענויות, גם שנאת חינם מוזכרת. הרי אלה לא דברים שבאים ביחד. איך קשורה שם שנאת חינם? הקורונה מלמדת אותנו, לצערנו, שזה עלול לבוא ביחד.

מעבר למאבק בנגיף עצמו – כל הזמן מחפשים אשמים. בהתחלה אלה היו החרדים, אחר כך חיפשו את התל אביבים, וכמובן את המשטרה שנותנת דו"חות, או הפוליטיקאים. כשהאויב בלתי נראה – מחפשים אויב נראה, שאפשר לכעוס עליו. יש כמובן מקום לביקורת ולתיקון, אבל האחריות היא משותפת, ומנצחים רק דרך אופטימיות וסולידריות. בתקווה שנינצל גם מהמחלה וגם משנאת החינם".