"חשבתי לעצמי: 'מי יוכל ללמד אותי על יהדות באמצע גרמניה?' ופתאום ראיתי אותם"

בתקופה בה החליטה דינה גויפלד, כנרית ומורה לנגינה, לבדוק את היהדות לעומק, היא התגוררה בעיר קלן שבגרמניה, והייתה סטודנטית למוזיקה, שניגנה בפילהרמונית המקומית. היא רצתה ללמוד יותר, אך לא היה לה מושג וחצי מושג איך למצוא יהודים שומרי מצוות בעיר הזו. אולם דווקא אז, בדיוק ביום בו הלכה ברחוב והרהרה בכך, הופיעו לפתע מולה אישה עם ילדים חובשי כיפות, ומרוב תדהמה היא נשארה לעמוד ולבהות בהם בפה פעור. זמן לא רב אחר כך היא כבר ישבה בביתה של אותה אישה לסעודת שבת, ומשם החל המסע שלה אל השורשים שלא הכירה מעולם. כך, מי שנולדה ברוסיה, עברה לגרמניה, ושמעה לראשונה על שמירת מצוות במקסיקו הרחוקה, מצאה את עצמה לבסוף עולה ארצה, ואפילו מנגנת בתזמורת לנשים בלבד.

עוברים לגרמניה במקום לישראל

דינה נולדה בברית המועצות למשפחה של מוזיקאים, כבת הקטנה במשפחה אחרי שלושה אחים. "גדלתי בבית טוב ואוהב, לאמא יהודייה ואב שאינו יהודי, ולא הכרתי דבר מהיהדות", היא מספרת. "הוריי היו אנשים מאמינים ונהגו להודות לה' פעמים רבות, אבל לא היה לנו מושג על שמירת מצוות. הקשר היחיד שעוד נשאר לאיזשהו סממן יהודי אצל אמי, היה בדמות לחם דק ומחורר שהיא נהגה להכין פעם בשנה. כאשר שאלתי אותה מהו הלחם המחורר הזה, היא רק ענתה שכך נהגו לעשות בבית בו גדלה".

באותה תקופה נפתחו שערי ברית המועצות, ושתי דודותיה של דינה עלו ארצה. "זה היה בתחילת שנות ה-90, כשברית המועצות התפרקה והמצב הכלכלי בה היה קשה למדי", היא אומרת. "באותו זמן גם למשפחה שלי לא היה קל, ועברנו תקופה של מחסור, שהגיעה לפעמים אפילו עד כדי כך שלא היה לנו אוכל בבית. מסיבה זו רצינו גם אנחנו לעלות לישראל, אלא שבדיוק אז חזרו לרוסיה בני משפחה של מוזיקאים שהכרנו, שניסו את מזלם בארץ במשך שנתיים. היה להם כל כך קשה בישראל, שהם העדיפו את חורבות ברית המועצות על פני הקושי הזה, וכאשר שמעו הוריי את החוויות הלא פשוטות שלהם, הם נתקפו בפחד והחליטו לוותר על המעבר. אבי התפטר אז כבר מעבודתו וכל הדרוש לטיסה לישראל היה מוכן, וכך מצאנו את עצמנו במצב עגום עוד יותר, נשארים ברוסיה ללא פרנסה".

(צילום: shutterstock)

אולם אז נפתחה בפני הוריה של דינה הזדמנות אחרת. "באותה תקופה, כחלק מהתיקון שניסו הגרמנים לעשות על השואה, הם נתנו תמיכה כספית ליהודים המתגוררים ברחבי גרמניה, ואף הבטיחו אזרחות לכאלה שיחיו בה במשך כמה שנים", היא אומרת. "חברה של אמי עברה לשם עוד קודם, והציעה לנו לבוא להתגורר במקום. לא היה קל להוריי לקבל את ההחלטה על מעבר למדינה חדשה ושונה כל כך, אבל הזמנים ברוסיה היו קשים מאד, ולכן הם החליטו לעשות את הצעד".

כך, בהיותה בת 13 בלבד, הגיעה דינה למקום החדש, עם שפה ומנטליות שונות לחלוטין מזו שהכירה. "מיד כשהגענו לשם הרגשתי שלא אוכל להישאר במקום ולבנות את חיי, וכל זאת בלי קשר לשואה, אלא משהו באווירה שפשוט לא התאים. בנוסף - המעבר עצמו היה קשה לי מאוד, הרגשתי שעליי ממש לשבור את עצמי ולשנות את כל מי שאני כדי להתאים למנטליות של גרמניה. מה שלא ידעתי אז, הוא איך דווקא אותה תחושה קשה תהיה אבן הבניין הראשונה בתהליך שאעבור אחר כך". 

איך קשורים קשיי ההסתגלות של נערה בת 13 לתהליך חזרה בתשובה?

"קשיי ההסתגלות האלה הובילו לתהיות שעלו אצלי בגיל מאוחר יותר, לגבי המקום אליו אני שייכת, מי אני ואיפה באמת אני אמורה להיות. השוני הכריח אותי לחפש קשר למשהו אחר, והדבר המדהים הוא שיש לי עוד חברות חוזרות בתשובה מגרמניה, שחוו בדיוק את אותה תחושה".

"איפה אמצא יהודים שומרי מצוות בעיר הגרמנית הזו?"

מספר שנים לאחר מכן, החל אחיה של דינה להתחזק בשמירת תורה ומצוות. "עוד בצעירותו ברוסיה, היה לאחי חבר יהודי בכיתה שסיפר לו קצת על המסורת היהודית, והזמין אותו לבוא לשיעור שארגנו חסידי חב"ד בבית הכנסת הקרוב", היא מספרת. "בדרך הזו החל אחי להכיר מושגים יהודיים בסיסיים, וכהכנה לעלייתנו ארצה, גם למד עברית ברמה טובה בכוחות עצמו. הקשר שלו ליהדות, שהתחיל מאז, התחזק עם השנים, ולקראת נישואיו אף תפס תאוצה. הוא עבר להתגורר במקסיקו, ולחתונה שלו שהתקיימה שם הגענו כל בני המשפחה. אני אישית נרשמתי גם לתחרות של כנרים שהייתה באותו זמן באזור, ובלי שאדע, התחרות הזו הייתה אבן בניין נוספת בדרכי ליהדות". 

ומה הקשר בין תחרות נגינה להיכרות עם היהדות?

"באופן מפתיע, זכיתי בתחרות הזו במקום הראשון, ולכן הוזמנתי שנתיים אחר כך לנגן שם שוב. כשהגעתי למקסיקו בשנית, שהיתי במשך חודשיים בביתו של אחי, והוא ואשתו התחילו להכיר לי את היהדות. שוחחנו שיחות ארוכות על רוחניות, כולל שאלות רבות ולא מעט ויכוחים, ודרך אחי הכרתי גם משפחות יהודיות נוספות, וביקרתי אצלן בסעודות שבת. בסיומה של אותה תקופה, כאשר חזרתי לקלן שבגרמניה, הבנתי שאינני יכולה להמשיך לחיות את חיי כרגיל, ושמשהו בהם חייב להשתנות. למרות שלא חשבתי אז על כיוון של שמירת תורה ומצוות, הרגשתי איזשהו חסר פנימי שהיה חייב להתמלא".

למה בכלל עלתה התחושה הזו של חוסר משמעות? מה היה חסר לך בחיים?

"אמי נפטרה לא הרבה קודם, ודבר זה העלה אצלי מחשבות שונות. התחלתי להשוות בין הבית בו אני גדלתי לבין בתים נוספים, והתחושה הייתה שיש משהו טהור במשפחה שלנו, שלא קיים אצל אחרים. כך למשל ראיתי מוזיקאים סביבי שיודעים לנגן מנגינות מיוחדות הנוגעות עד עומק הנפש, אך בד בבד יכולים להישאר אנשים גסי רוח או לא מוסריים. הדבר הזה יצר אצלי איזשהו קונפליקט פנימי, אבל לא ידעתי מה לעשות איתו ואיפה לחפש. דווקא משום כך, כשהגעתי לביקור אצל אחי במקסיקו, התחילו הדברים לצוף". 

עם התחושה שהיא זקוקה למשמעות נוספת בחייה, החלה דינה את צעדי החיפוש הראשונים שלה. "לא היה אז בקלן שום דבר יהודי, מלבד בית כנסת שלא ידעתי את טיבו. צריך להבין שרוב הקהילות היהודיות בגרמניה הן לא ממש דתיות, ומאוגדות יותר סביב תחושת היחד ופחות סביב שמירת מצוות. לכן בסופו של דבר, נפרצה הדרך עבורי דווקא דרך סטודנט שלמד איתי והיה אז בתהליכי גיור. הוא המליץ לי לכתוב לבית חב"ד המרכזי בגרמניה ולשאול אותם למי אוכל לפנות".

עוד לפני שהספיקה דינה לכתוב לבית חב"ד, דאגו משמיים להראות לה שיש יהודים שומרי מצוות אפילו בקלן. "באחד הימים, בדרכי חזרה הביתה, התבטלה נסיעת האוטובוס של אותו יום, והיה עליי ללכת לביתי ברגל", היא מספרת. "תוך כדי הליכה אמרתי לעצמי שכנראה אין בקלן אף אדם שיוכל ללמד אותי על יהדות, ובדיוק באותו רגע ראיתי לפתע אישה יוצאת מאחת החנויות, עם ילדים חובשי כיפות ועטורי ציציות. מעולם לא ראיתי יהודים בעיר הזו קודם, ופשוט עמדתי והבטתי בהם בתדהמה. זה היה עבורי סימן משמיים לכך שגם שם אפשר למצוא יהדות".

מיד אחר כך ישבה דינה לכתוב את שאלתה לבית חב"ד. "הם ענו לי שבאמת יש שליחי חב"ד בקלן, והפנו אותי אליהם, וכאשר הגעתי למשפחת השליחים לסעודת שבת, פתחה לי את הדלת לא אחרת מאשר אותה אישה שראיתי ברחוב. סיפרתי לה על מה שקרה מעט קודם, והיא אמרה לי שזוהי באמת השגחה פרטית מופלאה. מסתבר שהיא אף פעם לא מסתובבת באזור בו ראיתי אותה, אך בדיוק באותו יום היה עליה להגיע לחנות מסוימת שם".

קונצרטים או שמירת שבת?

אט אט החלה דינה להגיע לביתם של שליחי חב"ד בקלן יותר ויותר, והם מצידם עטפו אותה בהרבה חום ואהבה. "הם דאגו לי פיזית ורוחנית, והייתי אצלם לא רק בשבתות אלא לפעמים גם בימי חול. אין לי מספיק מילים כדי להודות על מה שעשתה עבורי המשפחה הזו", היא אומרת. "באותה תקופה הייתה לי רק בעיה אחת קשה, והיא שניגנתי בקונצרטים שנערכו ברובם בשבתות. הצלחתי עם הזמן לא להופיע בכל הקונצרטים שהתקיימו בשבת, אך מכיוון שזהו היום בו רוב המופעים מתקיימים, הבנתי שלא אוכל לעשות זאת באופן מוחלט. תחושת המצוקה בתוכי גברה, משום שהיה זה עבורי איבוד של פרנסה, ועוד יותר מזה - המוזיקה הייתה כל עולמי, ולא יכולתי לראות את עצמי עוסקת בתחום אחר. לא ידעתי איך לצאת מהסבך הזה, ולכן פניתי לשאול על כך רב, שהוא עצמו יליד רוסיה וחוזר בתשובה. הוא הכיר את העולם ממנו באתי ולכן היה ברור לי שיבין לליבי. התשובה שלו אכן הייתה בהתאמה למצב המורכב.

"כך המשכתי להתקדם בקצב איטי עם קיום המצוות בלי להישבר. בהמשך גם זכיתי להכשיר בהדרכתו של הרב את המטבח בביתי, בעיר שאין בה אפילו חנות מזון אחת כשרה. הוא הראה לי את הצד הטוב בכל דבר, ונטע בליבי את האמונה שה' יעזור לי אפילו בנושאים שלא יכולתי לחלום שיהיה בהם שינוי. כך המשכתי עוד זמן מה, ובתוכי החלה לחלחל ההבנה שאין לי עתיד בגרמניה - גם כמוזיקאית וגם כשומרת מצוות. בנוסף, הייתי אז כבר בת 26 ורציתי להקים את ביתי, אך היה ברור לי שלא אוכל למצוא מישהו מתאים במדינה הזו".

חיבור בין העולמות

למרות ההבנה שעליה לעבור למקום אחר ולהתחיל לבנות בו את חייה, לא העזה דינה לעשות את הצעד. "חששתי מאד לעלות ארצה ולהתחיל התחלה חדשה, אך גם שם שלח לי הקב"ה עזרה ממקום בלתי צפוי, והיה זה הפעם הפרופסור למוזיקה שאצלו למדתי", היא אומרת. "הוא יהודי שהתגורר בעברו כמה שנים בישראל עד שחזר לאירופה, ואפילו עולמם של שומרי התורה והמצוות לא היה זר לו ממש. הוא אמר לי: 'את שונה מכולם במנהגים שלך, לא יכולה לנגן בתזמורות בשום מקום בעולם בגלל השבת, ולכן המקום היחיד בו תוכלי גם לשמור מצוות וגם להמשיך במקצוע האהוב עליך הוא ישראל'. היו לנו שיחות רבות על כך, ועם הזמן הדברים חדרו לליבי. הוא דאג לי ממש כמו אב לבתו, הצליח אפילו לסדר לי עבודה בישראל, ובכך בעצם סלל את דרכי לעליה ארצה".

איך היה המעבר למדינה חדשה, עם תרבות כל כך אחרת?

"לא היה קל לעבור ממנטליות כל כך אירופאית למנטליות הישראלית, ולמדתי את העולם החדש שהגעתי אליו בעיקר דרך ניסיונות כואבים. בנוסף, בקלן הייתה קהילה יהודית אחת אליה השתייכו כולם, ואילו פה בארץ גיליתי כל כך הרבה מגזרים וקהילות, ולא ידעתי לאן אני שייכת בתוך כל זה. אפילו הכשרויות הרבות בלבלו אותי, וחשבתי בהתחלה שכל מה שכתוב עליו 'כשר' הוא בסדר גמור. ועם כל זאת, המעבר לישראל היה הרבה יותר קל ונעים לעומת המעבר שהיה בילדותי לגרמניה. פה, הרגשתי שלמרות כל הקושי אני נמצאת בבית, ומה שעוד עזר לי בתהליך ההתאקלמות, הוא העובדה שיש לי דודה שגרה כאן, וכן שאחי ומשפחתו עלו ארצה ממקסיקו ממש באותו זמן. מעבר לכך, בהיותי בישראל הרגשתי שאני לומדת דברים לעומק וחיה חיים אמיתיים, וזאת לעומת החיים בגרמניה, שהרגישו לי רק כמו איזה 'משחק', או הכנה לדבר האמיתי".

פריצת הדרך בארץ הגיעה כאשר גילתה דינה את מדרשת 'נתיב בינה' לחוזרות בתשובה. "יש במדרשה הזו מסלול מיוחד לבנות דוברות רוסית, ובמקום הזה מצאתי את הדרך שלי והתחלתי לבנות השקפה נכונה. מאוחר יותר נישאתי לבעל שהוא בעצמו מוזיקאי, ומנגן על קלרינט. כמוני, הוא חוזר בתשובה, והוריו אף הם הלכו בעקבותיו. אני חייבת לציין שכיום הם צופים קבועים של ערוץ הידברות, והוא נותן להם הרבה תוכן ומשמעות בחיים".

מבחינת עבודתך כנגנית, האם באמת הצלחת למצוא את מקומך בארץ?

"כן, כי כיום אני עובדת בסימפוניית חיפה וגם מלמדת נגינה. זה עדיין לא קל להיות אישה שומרת מצוות במקום שבו החברה חילונית לגמרי, אבל ברור שאין צורך לעבוד בשבת, ואחרי הכל - אני זוכה להתעסק במקצוע האהוב עליי. מעבר לכך, אני שואפת לעסוק במוזיקה עם חיבור לרוחניות בעתיד, ומשתדלת לבנות את החלום הזה לאט לאט".

איך אפשר ליצור חיבור כזה?

"אני מנגנת לפעמים בתזמורת של נשים בלבד הנקראת 'זמורה', אשר מחוברת לקונסרבטוריון 'רון שולמית', שהוא בית ספר למוזיקה לנשים חרדיות. כל הנגינה שלנו היא לנשים בלבד, ומכילה הרבה מוזיקה יהודית בנוסף לזו הקלאסית. מעבר לכך, אני נהנית לארגן שיעורי תורה בחיפה, עיר מגוריי, בשיתוף עם ארגון 'תולדות ישורון', הדואג לקירוב יהודי רוסיה. אנחנו רואים איך בזכות השיעורים עוד ועוד אנשים מתקרבים, וכיום יש בחיפה קהילה פורחת של דוברי רוסית. בנוסף, אני מקווה להתחיל לספר את סיפורי האישי בליווי מוזיקה, שכידוע נכנסת עמוק-עמוק ללב. אני לא מצטערת אפילו לשנייה על כך שלא פיתחתי קריירה בינלאומית ככנרית, ובחרתי במקום זה בשמירת תורה ומצוות. מוזיקה היא דבר רוחני, ויכולה להביא למקום עמוק מאד בנפש, אבל אין שום קונצרט בעולם שיכול לתת את מה שנותנת התורה. לכן, אחרי שהוביל אותי הקב"ה אל עולם התורה והמצוות, צעד צעד בהשגחה פרטית ממש, הייתי רוצה לשבח אותו בניגון של תודה".