אפרת ברזל על העוצמה של נשים חרדיות: אל תנסי להיות מישהי אחרת

כשאדם כותב את ליבו ומילותיו עוזבות אותו, אחרי ששחרר אותן מדעת אל העולם, הוא אף פעם לא יודע איפה הן יפגשו את האחר.

אבל בשבוע האחרון, לאן שלא הלכתי, ואפילו ימי קורונה אלה, קיבלתי מכן תגובות מחממות לב סביב נושא הטור הקודם, שאולי נגדיר אותו כך: המפגש בין האישה הדתיה לעולם החילוני.

אז תודה.

כשישבתי עם עצמי לחשוב למה, למה הנושא הזה יושב כל כך בעצמיותנו, תהיתי, אולי זה קידוש ה' שמוטל על כתפינו כתפקיד?

דיפלומטיות של אמונה? סוכנות יחסי ציבור של תורה? צו השעה של דור שמתערבב ולומד על בשרו, לפעמים בכאב?

אבל הדבר שהכי צעק אלי בארומה משותפת היה – כאילו.

תשאירו לי את המילה כאילו.

שהאישה הדתיה ואולי החרדית ברוב המקרים, מרגישה כאילו היא המתנצלת בפני אלה החילונים.

כאילו, תשאירו לי את כ' הדימוי כאן, כאילו היא החלשה והצריכה להסביר את קיומה ואת ערכיה, כאילו בחברה החילונית הצודקת קיים מפתח ההצלחה, המדע והקדמה, ואנחנו, לכו להתפלל.

אני מבינה מאיפה השורשים של הסיפור. אני למדתי פעמיים היסטוריה. פעם אחת אצל המורה חנה כהן בתיכון המקיף בהרצליה, ופעם אחת פעמיים דרך החומר של שתי הבנות הגדולות שלי מסמינר מאיר.

הבת הקטנה שלי עוד קטנה.

אנו אוחזות כרגע בחוברת מולדת "אור על הגבעות". כל כך משנה בלימודי היסטוריה מאיזה כוון אתה מטפס על הגבעה.

אני יודעת בדיוק על קשקש של פינצטה מה עוברת אישה דתיה כשהיא כבר כן עונה לקולגה חילונית מהעבודה שהציבה בפניה שאלה, בנות, יודעת בדיוק איך הבטן שלה מתערבבת, כי ברגע אחד היא צריכה גם לחייך ולהראות נחמדה, גם שיגידו שהיא מטופחת, גם לענות תשובות חריפות, גם לזקק קוצים וגם לברור מילים.

הוי כמה זה קשה.

כי את הרי לא עונה רק בשם עצמך. את מבינה שבאותו רגע את מייצגת.

אחרי רבע שעה כזו של דוברות במשרה, את צריכה שעתיים של שינה בצהריים כדי להתאושש, לא לפני שהמקשיבה מולך תביע דרך שפת גופה שלא ממש ענית לה על השאלה, וכן תשלח אותך לשקט נפשי מדומה עם האמירה הנדושה, אני ממש לא יכולה לשמוע את זה יותר, גם לא מאיתנו, "טוב, את לא כמו כל הדתיים", או בגירסה האחרת "הלוואי שכל הדתיים יהיו כמוך".

אני מתחננת אליכם, די כבר עם צמד הביטויים האלה. כדתיה אני רוצה להקיא מהם, זאת לא נחשבת מחמאה יותר.

כשאת ניצבת מול חילונים יש כמה כללים שצריך לדעת.

קודם כל את חייבת לזהות איזה סוג חילוני עומד מולך. באיזו ערוגה הוא גדל, כמה שנאה הדביקו לו בקשית של המטרנה, מה רמת הסכסוך שלו עם עצמו וכמה אלבר קאמי הוא קרא.

לא דיברנו עוד על רקע עדתי וסבא גבאי של בית כנסת מול תלמיד של מקס נורדאו או בוגר בית ספר א.ד. גורדון בתל אביב, כמו בעלי למשל.

זיהוי הוא השלב החשוב ביותר.

אל תדקלמו חומר.

כשעומדת מולך חילונית, היא נשמה יהודית. לא כולם באמת רוצים לדעת. חלק סתם רוצים לשאול ולספר בבית שעובדת איתם חרדית מקרית ספר שיש לה 15 ילדים, או שהיא בחורה אחת מה-15 ודווקא ממש נראית בסדר.

אבל אם זיהית חילונית אמיתית, הדגש הוא על האמיתית, לא על החילונית, יש בה אור משלה, את אמורה לקלוט אותו. גם אם הוא נסתר.

אבל הנה בא העניין.

ילדה דתיה יקרה, גם את מפיצה אור. אור משפה אחרת, שבעומק נשמתו, החילוני מכיר.

ילדה דתיה טהורה, נקיה, וזכה, את מדברת, וכל השבתות שלך אגורות בתוכך, כל המילים של המורות שלך, כל ההללים שקראת, כל הידע שנצבר בתוכך. את אינטלקט אחר.

חילונית שמתעניינת באמת מבקשת לחבר אורה עם אורה. אורה כפולה.

אם תתני לה את האור שכבר דולק אצלה, מה יועילו מנורות לד בתוך מנורות לד? היא מבקשת את הלוקסים של לדרמן. מחסני חשמל כבר יש לה, זו סחורה מסין. ניאון של אמת, גם אם הוא אחר, הוא זה שיאיר את האצטדיון. גם ה' ככה עשה בבריאה.

מים ואש חיים יחד בהרמוניה, הם לא מנסים להתנצל כדי להתקיים. להיפך. התמונה היפה של העולם הרמונית דווקא בזכות הקונטרסט.

משפט אחרון וניפרד: את הטור הזה קוראות כל שבוע גם חברותי החילוניות. בגלל שאנחנו כבר לא בנות 20, רובן יושבות בתפקידי מפתח חשובים.

אני סומכת עליהן. רבות כתבו לי בנוסחים שונים בתגובה: לנשים דתיות יש עצמה מיוחדת, אל תנסו להיות מישהי אחרת.