איה קרמרמן: הסגר נגמר, חוזרים לחיים. אלה שרצינו להשתחרר מהם

"שטויות. זו הייתה פאטה מורגנה. זה היה רגע של טשטוש הדעת. התבלבלת, גברת. תחזרי למסלול חייך. תשכחי מבלבולי שכל. רוצה שינוי, רוצה להתעורר, רוצה רוחניות? לכי תעשי יוגה פעם בשבוע. רוצי קדימה, אל תסתכלי לאחור, תגשימי את עצמך. הפסגה הבאה מחכה לך".

תגידו, גם אתם חשבתם שהקורונה תשנה את העולם? הכללי, והפרטי שלכם? גם אתם, באמצע הפאוזה שהקורונה כפתה עלינו, תפסתם את הראש ותהיתם האם החיים שלכם מדויקים? גם אתם התמוגגתם מכישרונות חבויים של הילדים שנחשפו כי אין עול לימודי וצריך להתעסק במשהו? גם אתם גיליתם שלהיות בבית, לקום בנחת, לחבק את הילדים, לשבת לדבר עם האישה או הבעל ולהיזכר למה בחרתם אחד את השנייה, זה לא משהו שיש לפחד ממנו, אלא התמלאתם רצון להמשיך ולחוות אותו? גם אתם הבנתם כמה נעים לא לחזור הביתה מותש ונטול אנרגיה למשפחה? אז מתברר שאתם לא לבד. כולנו באותה סירה מיטלטלת.

רק רצינו לאפות עם הילדים

בתקופה האחרונה אני פוגשת ומקבלת מיילים מנשים שבחיים לא חשבתי שאקבל. נשים מחו"ל מבקשות ממני עצות לאיזו עיר לעשות עלייה. נשים שאני מכירה שנים ושומעת כמה הן מאושרות בחייהן, גילו בבהלה שחייהן לא מכוונים. חלק תוהות למה בזבזו שנים במרדף בלתי נגמר, כשכל מה שהן רצו זה לאפות עם הילדים. חלק רוצות להמציא את עצמן מחדש. חלק מבקשות תשובות לשאלות שנפערו. המיילים מלאי חששות, סימני שאלה, דמעות, ספקות, מחפשים הכוונה. הגיע הזמן לקחת נשימה עמוקה ולהודות על האמת: הקורונה עשתה לנו קווץ', לטוב ולרע. ברגע אחד היא הוציאה את החיים לחל"ת, והעולם שהכרנו השתנה מול עינינו המבולבלות. היא הכריחה אותנו להסתגר, להתבונן פנימה. לא ביקשנו את זה, ושנים עשינו הכול כדי לא להתעמת עם חשבון הנפש הזה. אבל הוא הגיע, במלוא הדרו. בלי להתכוון, המחשבות הפכו לתוכנית ריאליטי של מארי קונדו, המלכה הבלתי מעורערת בסידור וארגון החיים, אלופת העולם בלהעיף את המיותר. העיקר הפך לטפל, הטפל התגלה כעונג. הרצונות השתנו. האושר מעבר לפינה, בהישג יד, במקום שבו לא חשבנו לחפש. המובן מאליו הצליח לבלבל אותנו. אז האלטרנטיבה ששנים סיפרו לנו עליה באגדות באמת קיימת?

אחרי שלב הבלבול, הגיע שלב החרדה. די. הרבה שנים אנחנו כמו שרקנים, רצים על הגלגל מהר ככל הניתן ועדיין עומדים במקום. טעמנו טעם אחר, מה יקרה כשהסגר ייגמר? מה יקרה כשגלגלי המציאות יקראו לנו שוב לעלות עליהם? שוב להמריא לשום מקום? היו שכתבו לי "אין מצב, אני לא חוזרת". היו שאמרו "אני הולכת לשנות את מסלול חיי". היו שפסקו חד־משמעית "חודשיים היה לי טוב. הייתי מאושרת. לא מסוגלת לחזור אחורה".

עברו ימים. הסגר השתחרר בהדרגה, מוסדות החינוך נפתחו. הגלגל קרא לנו. "שובו אלי. אני החיים שלכם. התחבאתם לתקופה, זה חמוד. אבל מה עם כסף? מה עם שאיפות? מה עם המינוס בבנק? מה עם כל המיילים שנשארו ללא מענה במשך חודשים? ממה אתם מתחבאים? מהחיים? שובו אל המציאות, יקרים שלי". כמו החלילן מהמלין, המציאות קראה לנו. הקשבנו לחליל, ובתמורה טיפסנו בחזרה אל הגלגל. בלי לחשוב. בלי לזכור שהיו רגעים שלא רצינו לרוץ בו עוד. המציאות הסיזיפית והעמוסה שטפה אותנו בעוז. חזרנו לחיי טרום הקורונה בלי למצמץ. במקרה הטוב המציאות הותירה לנו זיכרון מההצצה לחיים שלרגע ידענו שהם הנכונים לנו. בדיוק כמו כשמתעוררים מחלום, זוכרים לא זוכרים, רק הרגשה נעימה שמציפה את הגוף נשארת בתוכנו, עד שהיא נעלמת במרוץ היומיום.

הווילון מוסט לרגע

שנים חיינו במציאות של העולם. ויני, וידי, ויצ'י, חשבנו. הצלחנו לכבוש פסגות. בכל פעם מחדש גילינו שהפסגה, שנראתה לנו כהר, בכלל רדודה, ושהדשא של השכן ירוק יותר. כשהעזנו לשאול, אמרו לנו זה מה יש. יש סיבה ותוצאה. יש מדע והוכחות. יש מפץ. יש סדר לעולם. יש "כוחי ועוצם ידי", ומי שרוצה להשיג, שיעבוד. המשכנו לרוץ. שאלנו פחות. חשבנו שיש לנו תשובות. ואז, ברגע אחד, בדיוק כמו בקורונה, הכל מתהפך. בלי שנבקש זאת, המציאות נעצרת. ה' יתברך מסיט את הווילון, מערבב את הנשמה. מעיר אותה מתרדמתה. מכריח אותנו להתבונן פנימה ולגלות את החלק אלוק ממעל שבתוכנו. לוחש, "תפקחי עיניים, אני פה, לצידך, תמיד הייתי. שובי הביתה". שבריר ראייה צלולה מוליד רצון עצום. אלו החיים שאני אמורה לחיות. יש חיים הפוכים מאחורי מסך המציאות. יש אור גנוז והוא נמצא בעולמו יתברך. רגע אחד בהיר שגורם להודות. אני רוצה את האור הזה, לטבול בו. להתעטף באהבה שלו. עכשיו, כשהוא בלבי, אני לא מסוגלת לחזור אחורה.

ואז נסגר. ההרהור מתפוגג. פוף, נעלם. המציאות חוזרת במלוא עוצמתה. מסתירה כל קמצוץ בהירות שנצנץ בתוככי הלב. בחסד גדול נשאר רישום עדין ומלטף של אותו שבריר הכרה. בדיוק כמו אותו חלום. היצר הרע עושה את עבודתו, כמו החלילן מהמלין, לוחש לאוזן ששכחה את מילות הקדושה: "סגרי את המסך. שובי הביתה, לחייך". אנחנו, בתמורה, מקשיבים. שבים לגלגל החיים. חוזרים לרוץ, בגלל הפחד מבקשים לשכוח שלרגע היינו מאוחדים עם ה'. רצינו להתקדש. ביקשנו לשנות את חיינו כדי שיתאימו לאמת הטהורה שקיימת בלבנו. בואו לא נפחד להקשיב לאמת ולהחליט לצעוד אליה.

הקיגל של מינדי

אני לא חובבת אוכל פולני. מחילה, אבל משהו באפרוריות לא מגרה את בלוטות הטעם. יום בהיר אחד הילדים ביקשו קיגל. לא פחות ולא יותר. המתכון עבר בירושה ממינדי לטלי, שהעבירה אותו אלי. מתכון פצצה. מצליח בכל פעם. אוהבי האוכל המסורתי - עופו על זה.

המצרכים:

2 בצלים גדולים // 12 תפוחי אדמה בינוניים קלופים // 6 ביצים // 1 כף מלח // 3 כפות סוכר // 1 כוס שמן רגיל

אופן ההכנה:

במעבד מזון, מגרדים לעובי הדק ביותר את הבצלים ותפוחי האדמה // מעבירים לקערה, מוסיפים את הביצים, הסוכר והמלח ומערבבים היטב // מחממים בסיר קטן את כוס השמן, שופכים לקערה ומערבבים בזהירות // מכניסים לתבנית מלבנית, ואופים בתנור שחומם מראש ל־200 מעלות, תוכנית טורבו, במשך שעה.

חשוב לא למלא את התבנית עד הסוף, שכן הקיגל תופח באפייה.

לא לאפות בתבנית חד־פעמית מקרטון. כובד הקיגל גורם לה להתקפל, והכול נשפך בתחתית התנור.

מחממים על הפלטה כמה שעות שרוצים.

לתגובות:ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".