אלבום השנה שלי: דודו כהן על דיסק הבכורה של יונתן שחר

בשלב מסוים, בלופים האינסופיים של ההאזנות לאלבום הבכורה המשובח של יונתן שחר, הרגשתי משהו מוזר. "רגע", חשבתי לעצמי, "אין כאן אפילו שיר אחד חלש. וזה בעצם מה שמוזר לי בדיסק הזה".

כשחושבים על זה לעומק, אני רגיל, מעשורים של האזנה וכתיבת ביקורות מוזיקה, למן הסכם-לא-כתוב בין היוצר למאזינים: בכל אלבום יהיו מקסימום 4-5 שירים טובים באמת, והשאר הם מעין רוֹבָּה בין המרצפות – חומר שבעיקר נועד לסתום חורים ולתת מראה כללי שלם. כבר התרגלנו למצב הזה, ומצב של 50% שירים איכותיים באמת בדיסק, גורם לנו להרגיש כאילו פינקו אותנו באופן יוצא דופן. אבל כאן, כאמור, הרגשתי מוזר מה"חידוש" הזה. עברתי משיר לשיר, מלופ ללופ, ופשוט לא נתקלתי באף שיר חלש. כולם חזקים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה. החל מ"כל מה שאתה" הפריך והמלטף, המשך ב"אל תאמין לו" הדוקר והמשכנע, ב"לילה אחרון של סליחות" עם הסיום המושלם, "אם רק היית יודע" המנחם והמרגש, וכלה ב"רוח" של ר' שלמה קרליבך, שמגיע כאן באריזה חסידית ומופקת לעילא.

יונתן שחר הוא לא פרזנטור מגניב ומלא שיק. גם אין לו קול נדיר בסגנון בניון, רנד או שוואקי. הסגנון שלו מזכיר לעתים את אהרון רזאל, לעתים את שולי רנד, לפעמים את ארקדי דוכין, ו"בורח" הזכיר לי בכלל את יהודה פוליקר. אבל בסופו של דבר – וזה הכי חשוב - ההגשה שלו מדויקת ואמינה. ההפקה של האלבום (אבי טל) פשוט מבריקה, וכמעט בכל סוף שיר ממתין טוויסט הפקתי כלשהו, דרמה כלשהי או התפתחות לא צפויה.

והטקסטים? הם בכלל מאלפים. אמיתיים, עמוקים, יושבים בול על הלחן וההפקה.

אני נשמע לכם משוחד? שלא תטעו – עד לפני חודש בקושי הכרתי את יונתן שחר. לא יודע איך, אבל בעבר פספסתי את הסינגלים ששחרר, ולא נתתי להם תשומת לב מיוחדת. רק כשקיבלתי את האלבום המלא, את היצירה השלמה, הפאזל התאסף והבנתי עד כמה מדובר באמן רציני שפועל מתוך מקום כ"כ אמיתי ופנימי, ויודע לעשות זאת במקצועיות מלאה כבר באלבום הבכורה שלו.

שנת תש"פ אמנם עדיין לא הסתיימה, אבל כבר עכשיו אפשר להעריך שמדובר באחד האלבומים האיכותיים ביותר שיצאו השנה, אם לא במשובח והאיכותי ביניהם. אם לא תהיה הפתעה מיוחדת – זה אלבום השנה הפרטי שלי. בכל זאת, עם 100% שירים מצוינים, קצת קשה להתחרות.