למה אסור לאיש מקצוע לשכנע לפנות לטיפול מקצועי?

אני זוכרת את השנים אחרי הניתוח הבריאטרי שעברתי בשנת 2008. הייתי באופוריה. ירדתי 60 ק"ג בתוך שנה וחצי, הרגשתי על גג העולם.

רציתי לצעוק לעולם שידעו שיש דבר כזה ניתוח בריאטרי, ושכל מי שיכול – שיציל את עצמו.

הלכתי ברחוב והייתי צריכה להחזיק את עצמי לא לגשת לאנשים שמנים מאד (אני מדברת על משקל יתר קיצוני) ולהגיד להם שאני עשיתי את זה, שאני מוכנה לעזור וללוות אותם, בחינם, העיקר שיצילו את עצמם.

בדיוק כמו שלא סבלתי את כל אותן ה"נשמות הטובות" שייעצו לי מיני דיאטות למיניהן ונעצו בי עיניים מזרות אימה על יד הבר, והזכירו לי ש"אנשים שמנים מתים מוקדם" (פחחח....).

ולא, לא הייתי צריכה שיזכירו לי שאני שמנה. המראה, הבגדים, הנעליים והשמש בקיץ הזכירו לי היטב והראו לי בדיוק את המשקל שלי גם בלי טובות של אחרים.

זה לא עזר. המשקל רק עלה ועלה בקצב מסחרר. דווקא כשהתחלתי לקבל את עצמי עם המשקל שלי – היו פחות הצקות בנושא, ובעיקר, המשקל נעצר.

באחד הימים עליתי לאוטובוס והתיישבה לידי אישה מאד מאד מאד מאד שמנה. ותאמינו לי, כשכאישה שמנה אומרת על מישהי אחרת שהיא מאד מאד מאד שמנה – אז זה באמת חריג.

היא ניסתה לא לשבת עלי, אלא ליד. התנצלה אלף פעמים על שצפוף לנו.

חייכתי אליה. ידעתי מה היא עוברת. לא רציתי להעליב אותה ולקום. היה לי חשוב שהיא תרגיש לרגע בסדר. לא שהמשקל שלה בסדר, אלא שהיא בסדר, ושלא מגיע לה להרגיש רע כל הזמן. אמרתי לה שלא נורא אם צפוף, וחייכתי, המון. התאפקתי לא להגיד לה "יקרה, הייתי פעם כמוך. עברתי ניתוח. הצלתי את חיי!". ממש החזקתי את עצמי!

גם היום, כשעליתי לא מעט במשקל, אני עדיין יודעת שהניתוח הזה היה מציל חיים עבורי, ומתאפקת מלשלוח את כל מי שאני מכירה לשולחן הניתוחים.

את אותו תהליך עוברים גם אנשים שחוזרים בתשובה וגילו עולם חדש. כל ניסיון שלהם לשכנע אחרים לחזור בתשובה יהיה עקר ואולי אפילו יגרום לאנטי. מה הדבר הנכון? להיות דוגמא אישית. זהו. לא צריך יותר. הם כבר יראו או ייגשו לשאול בהמשך, או לא יגשו בכלל. גם זה בסדר. העיקר שלא יהיו אנטי, כי זה הכי גרוע.

אני מאמינה שאנשים מוכנים לעשות שינוי, כל שינוי, רק כשכואב להם מספיק. או... כואב מדי. אם זה לא כואב מספיק – בודדים יקומו ויעשו שינוי משמעותי, כזה שדורש עבודה אישית, או השקעה כספית, או זמן ואנרגיות.

הרי מי מאיתנו לא רוצה יותר שמחה, רוגע ושלווה? מי לא רוצה להיות אמא מכילה יותר, מבקרת פחות? בת זוג מושלמת? להרגיש טוב עם עצמנו, לא לכעוס, להיות נינוחים, לאהוב את העולם? כולנו רוצות "יותר", אבל בין "יותר" לבין "אני לא יכולה יותר ככה" יש מרחק גדול.

אחד הדברים היותר קשים לאנשי מקצוע בתחומי העזרה (טיפול, אימון וייעוץ), זה להיזהר לא להציל אחרים מעצמם. יש לזה אפילו שם מקצועי, "פנטזיית ההצלה".

צריך לזכור שרוב אנשי המקצוע בתחום הגיעו אליו מתוך ניסיון אישי כזה או אחר. אף אחד לא בוחר להיות מטפל או מאמן כי "יש בזה כסף", שהרי עד שמגיעים למצב שבו הקליניקה אכן מצליחה לפרנס יכולות לעבור שנים רבות, ויש כאלו שגם עם השנים הם לא מצליחים להתפרנס מספיק.

יש בתחום הזה שליחות ורצון עז לעזור לאחרים.

ובדיוק כמו שזה יעיל, כך זה מסוכן.

כשאיש מקצוע רוצה לסייע ללקוח יותר ממה שהלקוח עצמו רוצה – האחריות עוברת באופן סמוי או גלוי אל איש המקצוע, ואל המרחב הטיפול או האימוני נכנס גורם נוסף בלתי נראה – הרצון להציל את הלקוח מעצמו.

כשזה קורה, הטיפול כבר לא מתמקד בלקוח, אלא בצורך של המטפל.

ואז, ההשלכות של "פנטזיית ההצלה" קשות.

צריך הרבה מאד ענווה מקצועית כדי שאיש מקצוע יזכור את המקום שלו, ידע לשחרר את הלקוח כשהגיע הזמן ולסמוך עליו שהוא יכול לבד, בכוחות עצמו. או לא לקבל אותו לתהליך אם הוא עדיין לא בשל מספיק.

ובעיקר, איש מקצוע צריך לזכור שאף טיפול או אימון לא יכול להצליח אם האדם עצמו לא ירצה להיות שם ויהי מה, עם הקשיים שבדרך, עם הפחדים ועם החששות.

זה קשה.

כי אני יודעת שיש חיים אחרים, שאפשר לחיות שלמים יותר עם החיים, עם הרבה יותר ביטחון, יכולת לפתח קשרים חברתיים בקלות, תחושות פנימיות של סיפוק ושמחה בלי תלות רק בגורמים חיצוניים, אפשר לפתור אירועי עבר מורכבים שעדיין משפיעים על כל אחד מאיתנו, אפשר לנקות זיכרונות מכאיבים, אפשר לחיות בשלום עם עצמנו ועם העולם.

אבל אי אפשר להכריח מישהו אחר להאמין במה שאני מאמינה.

ואי אפשר לגייס לתהליך מישהו שלא מאמין שזה אפשרי.

ולמה נזכרתי בזה עכשיו?

כי לפני זמן מה הגיעה אלי לקוחה עם סיפור מורכב מאד ובעייתי מאד.

אותה אישה גדלה בחוויה של "לא רואים אותי" ו"כל מהותי זה לרצות את אמא שלי שתהיה שמחה", ואמא שלה מעולם לא הייתה שמחה (אגב, רבים מגיעים לטיפול על הרקע הזה).

כשהיא בגרה, היא החלה לחפש לעצמה מקום בעולם, ובדרך עברה על כל חוקי התורה והמוסר.

משום כבוד הקוראות היקרות אני לא אפרט את המקומות אליהם היא הגיעה והמעשים שהיא ניסתה בדרך.

החזות שלה חרדית לגמרי, אותנטית, לפי כל כללי ההלכה והקהילה, ובפנים הכל מרוסק ושבור, לא מחובר. תלוש.

במהלך הפגישה היא הרשתה בכל פעם לפתוח עוד דלת לעוד חלק בלבה שאיש לא נחשף אליו, ראתה שאני לא נבהלת, שגם אם מעשיה אינם בגדר הנורמה בשם צורה יש מישהו שמבין שאין בהם טיפה של רוע אלא כאב וחיפוש ומצוקה נוראית. ושהיא בסדר כמו שהיא.

שוב, לא מעשיה בסדר אלא היא, כאדם, כיציר כפיו של הקב"ה.

כאבתי עליה.

"מה הביא אותך לפה?", שאלתי אחרי ששמעתי את קורות חייה בקיצור, ותאמיני לי, הקיצור הזה היה ארוך מאד.

"מה? לא ברור?".

"לא. אני לא מנחשת. אם פינית זמן בשביל הפגישה הזו, יש משהו שאת רוצה שיקרה כאן".

"נראה לך נורמלי איך שאני חיה?".

"אני לא בעמדת הבעת דעה, ו'נורמלי' זה עניין יחסי", התחמקתי. הרי היא יודעת בדיוק מה בסדר ומה לא.

"חשבתי שתגידי שאני לא בסדר", היא אמרה בשקט.

"ואם אני אגיד, זה יעזור לך?".

"לא".

"לכן אני לא אומרת. אני פה כדי לעזור. אם את כאן – כנראה שלא טוב לך. את 'בסדר' ו'לא בסדר' נשאיר לבית המשפט. מה את רוצה שיקרה אחרת בחיים שלך?".

היא הרימה עיניים מצועפות, אבל הצליחה לשמור שאף דמעה לא תברח. אצל אנשים שעברו את מה שהיא עברה – דמעות לא באות בחשבון. החיים חזקים יותר.

"הכל. אני רוצה חיים אחרים. ניסיתי הכל. עשיתי הכל וריק לי. שום דבר לא משמח אותי. לא...", וכאן היא הזכירה בכותרות כל מיני דברים שנהוגים בעולם כ"משמחים", גם כאלו שהם בניגוד מוחלט לתורת ישראל, "אף אחד מהם לא משמח אותי. כלום".

הצגתי לה את הקשר בין הילדות שלה למקום בו היא נמצאת היום, כדי שתבין את המסלול עליו היא עלתה מבלי משים ובאופן לא מודע. וכמו שיש המסלול הזה, אפשר גם לשנות כיוון ולעלות על מסלול אחר, נכון יותר עבורה. וכמו שאני נוהגת תמיד בפגישת האבחון, הסברתי איך בתהליך ספציפי, בשיטה ספציפית, אפשר לעזור לה למצוא "בית" לעצמה, בתוכה, אפשר לנקות את ההיסטוריה שלה, אפשר לגרום לה להרגיש רצויה ואהובה גם כשאמא שלה ממשיכה לטעון שהיא לא הילדה שהיא רצתה שתהיה לה. זה לא קסם, זה ייקח כמה חודשים, וזה יאפשר לה לשקם את החיים שלה בלי תלות באף גורם מבחוץ, ומבלי לשנות את אמא שלה או את נסיבות החיים.

בסוף פגישת האבחון, כתמיד, שאלתי אם יש עוד שאלות או משהו נוסף שחשוב לה להגיד. היא אמרה שהיא מרגישה שהבנתי הכל, שיש מקום לקושי שלה ושהיא רוצה לצאת מהתקיעות.

הצעתי אשת מקצוע ספציפית, הסברתי את השיטה לפיה היא עובדת ואיך התהליך איתה יעזור, הסברתי קצת על אשת המקצוע, נתתי פרטים טכניים של מקום ומחיר וכתבתי לה את מספר הטלפון להתקשרות ישירה עם אותה מטפלת.

"אבל זה יקר", היא אמרה.

"זה עולה כסף. 350 ₪ לפגישה של שעה, ומדובר במספר חודשים. אפשר תמיד למצוא אנשי מקצוע במחירים נמוכים יותר במרכזים ציבוריים, או לחפש אותם דרך אנשים שאת מכירה".

"אבל מי אמר שזה יצליח?", שמעתי את הספק.

"אני שומעת את חוסר האמון שלך בתהליך, ומבינה לגמרי שהיית רוצה הבטחה של 100%. אבל אני יכולה רק לספר על ניסיון מקצועי ואישי בתחום, ועל מקרים דומים שנחשבים להצלחה, ועל הניסיון של אשת המקצוע בתהליכים דומים. אני כן יכולה להבטיח שיהיה שינוי. איזה? כמה? אין לי מושג".

"אז תשכנעי אותי".

"לא, יקרה. אני לא אשכנע אותך. אם המצב הנוכחי כפי שהוא נכון בשבילך, אז הכל בסדר. אני מציעה להתחיל תהליך אישי רק כשאת מרגישה שניסית כל מה שאת יכולה בעצמך, וכמובן, רק אם את מרגישה צורך".

"אבל אני תקועה".

"נכון, אבל אולי את חושבת שיש דרך אחרת שתוכל לעזור לך".

"אבל ניסיתי".

"נכון, אבל אולי לא מספיק".

"אז מה את אומרת? שאני לא אלך לטיפול?".

"לא. אני אומרת שאני לא אשכנע אותך. כשתרצי, תדעי לפחות שיש דרך ופתרון וגם מי שיכול לעזור לך".

"אז מה, למה דווקא המטפלת הזו?".

"הסברתי מקודם שהיא עובדת בשיטה איקס, ויש לה ניסיון רב במקרים דומים".

"אז למה זה כזה יקר?".

"יקר זה עניין יחסי. לפי מה שאת מספרת, את משקיעה הרבה מאד כסף כדי לשמח את עצמך, ועד כה זה לא הביא תוצאות. אולי כדאי לנסות דרך אחרת".

שתיקה.

"זה לא מספיק משכנע", היא ענתה לי אחרי כמה רגעים.

"כי אני לא מנסה לשכנע".

שוב שתיקה.

הפגישה התארכה גם ככה מעל הזמן המקובל, והייתי חייבת לסיים אותה לפני שתהיה התנגשות עם הפגישה הבאה.

שבוע לאחר מכן היא שוב התקשרה: "עוד לא התקשרתי למטפלת ששלחת אותי", היא אמרה. ידעתי שכך, כי הצוות שלי מעדכן אותי.

הייתה ציפייה שאגיב משהו, שאשאל אולי "למה", אבל כל מה שאמרתי זה "אני יודעת", ושתקתי.

"אני עוד מתלבטת אם ללכת בכלל. כל הטיפולים האלו הם בטח שטויות, סתם אנשים שעושים כסף על הגב שלי. אני לא מוכנה שזה לא יצליח. אם את לא מבטיחה לי, אז אני לא הולכת לאף אחד".

"אני לא מבטיחה כלום, וזה בסדר גמור שלא תלכי לאף טיפול. אלו החיים שלך, יקרה", הלב שלי קפץ במקומו. רציתי לתפוס אותה בכתפיים ולנער אותה. תראי באיזו ג'ורה את חיה!!! תצילי את עצמך!!! אבל השתקתי את הקולות האלו בכוח. אסור לי לרצות יותר ממנה.

"אז למה את לא משכנעת אותי?".

"כי אין טעם בטיפול שמגיעים אליו בכוח, או עם התנגדויות רבות כל כך, או עם ניסיון לחפש 'למה זה לא עובד'. אולי זה לא הזמן המתאים בשבילך עכשיו, או שאת עדיין חושבת שעוד קצת אלכוהול או קניות או... יפתרו את התקיעות שאת רוצה לצאת ממנה".

היה שקט. היא לא טיפשה. היא יודעת שזה לא משמח אותה. היא הרי כבר ניסתה.

שמעתי את הציפייה למשהו אחר ואת ההפתעה שהשיחה הולכת לכיוון שונה מהמצופה.

ונתתי לזה פשוט להיות.

כשהבנתי שהשיחה לא עומדת לשנות את המסלול, כיוונתי לסיומה. "אני פה. גם אשת המקצוע שנתתי לך – זמינה. וכמובן, אם תמצאי אשת מקצוע אחרת שאת מרגישה שהיא נכונה עבורך – זה גם יהיה מצוין. כך או כך, אף אחד לא יכול לשנות את חייך, אלא רק את. ביום שתרצי באמת, למרות חוסר האמון שלך בעולם הטיפול, אני מאמינה שתסכימי לנסות, ומקווה מאד שגם תגלי שזה היה כדאי. אני רק יכולה להגיד שאם פנית אלי – זה כבר סימן שאת בדרך, וכמו שאמרת לי בתחילת השיחה, פנית אלי כי ראית את השינוי שאני עשיתי בחיי, אז אני רק מזכירה שהוא לא קרה ביום אחד, והשקעתי עשרות אלפי שקלים בדרך, אבל זה היה כדאי".

דרכינו נפרדו.

עד לרגע זה היא לא יצרה קשר עם המטפלת, והיא כנראה עדיין מסתובבת בלילות במקומות מפוקפקים, מחפשת מזור לנשמתה בכתובת הלא נכונה.

אני עדיין מהרהרת בה מדי פעם, מתפללת בשבילה שתמצא את הכתובת המקצועית שנכונה לה בקרוב, כי חבל על כל יום, ומאמינה בכל לבי שהקב"ה יודע מה הוא עושה, וברגע הנכון הוא יטע בה את הרצון.

אני בטוחה שיש מי שקוראת את הפוסט הזה וחושבת שטעיתי, שהנה, נתתי לאישה אבודה להמשיך ולהיאבד. שהיה מחובתי לשכנע אותה לעשות את הצעד הראשון ולדחוף אותה לקבל עזרה.

תאמינו לי, הייתי במקום האבוד הזה בעבר, ולא הסכמתי לקבל אף עזרה, כי לא הייתי בשלה. הייתי צריכה לרדת עוד קצת למטה, לאבד הכל, כדי להסכים לקבל את היד שהושטה לי.

מה שאולי לא יודעות נשים יקרות שאינן מהתחום המקצועי, שאדם שמשכנעים אותו ללכת לטיפול והוא לא מוכן לכך, מבזבז אנרגיה רבה ומתחיל את התהליך, אם הוא מתחיל אותו, ברגל שמאל. לרוב, הוא יחפש את כל הסיבות למה הטיפול לא טוב, המטפל לא ראוי, הקליניקה לא נאה בעיניו, הדרך ארוכה, הטון של המטפל לא נשמע לו ועוד ועוד, והתוצאה, פעמים רבות, תהיה, כמו שכתבתי קודם: אנטי. ואז, עשויה הדלת להיסגר על האפשרות לקבל עזרה מתאימה.

פעמים רבות אני מקבלת בקשות מהורים\אחיות\גיסות\חברות של רווקות שמבקשים ממני לשכנע את היקרה להם להגיע לפגישה איתי, ואני מסרבת. ככה לא משיגים שיתוף פעולה.

אני מציעה רק להיות מודל אישי ולשתף ("הלכתי לטיפול בנושא איקס. בהתחלה ממש חששתי ואחרי כמה פגישות הרגשתי שינוי ממשי. תודה לה' שנתן לי את הכח ללכת בכל זאת"), או לספר מהשטח ("יש לי מכרה שהרבה זמן לא מצאה זוגיות, עד שהיא החליטה בשביל 'ההשתדלות' ללכת לאשת מקצוע, והיא ממש הופתעה כשהיא הבינה ש... היא אומרת שהטיפול הזה עזר לה להיות רגועה יותר בפגישות וכו' וכו'"), או להעביר את התכנים המקצועיים שלי (או של אחרים) שאינם קשורים דווקא לנושא כזה או אחר, כך שהן יסכימו לפתוח את הראש, ובעיקר, את הלב, ויאפשרו להתנגדויות להיחלש.

אבל לשכנע? זה בדרך כלל לא עובד, ודאי וודאי לא כשזה מגיע מצד איש המקצוע.

לסיכום:

מי שתקוע, בדרך כלל יודע. מי שכואב לו – מרגיש. מי שרוצה עזרה – מוצא. רווקה בת 30 יודעת שהיא במצב לא רגיל, אישה שעובדת במקום עבודה שהיא מתעבת – יודעת שזה לא צריך להיות ככה, זוג שרוב הזמן יש ביניהם צעקות, יודע שמשהו ביניהם חורק. לא צריך לשקף לו את זה כל הזמן. זה כואב מספיק גם ככה.

אם אדם לא מרגיש שיש לו בעיה, או לא מבין שיש לו בעיה, או לא חושב שיש לו בעיה, או אם הקושי, הבעיה או התקיעות לא כואבים לו מספיק (ביחס לכאב שהוא תופס בפניה לעזרה מקצועית, כמו: תחושות של בושה או כאב בכיס, או אמונות של "מי שהולך לטיפול הוא בעייתי" וכו') – כל שכנוע יגרום לו לאנטי.

מה כן?

עזרו בדרכים אחרות: הקשבה, אמפתיה, חיבוק, פינוקים. הם לא פותרים את התקיעות. הם מצפים אותה לזמן מה בשוקולד. לפחות זה, עד שיכאב מאד או עד שהוא ישתכנע מעצמו, מקריאת מאמרים ברשת או מדוגמאות של הסביבה שכדאי ונכון לפנות לעזרה.

כי כמו בכל דבר, כשהרצון מגיע מבפנים – יש יותר נכונות והרבה פחות התנגדויות, ומשם, קל יותר לסייע.

לפחות זכיתי להשפיע דרך הפוסטים האלו ובכל הערוצים הנוספים בהם אני כותבת, מתראיינת ומשתפת על הדרך שעשיתי, כדי לגרום לכמה שיותר אנשים לראות שאפשר אחרת, טוב יותר, שניתן לשנות כל דבר, לטובה.

לא משכנעת. משתפת. וגם היכולת הזו והעובדה שיש מי שמחכה לפוסטים האלו וקוראת בשקיקה (למרות האורך!) היא לא מובנת מאליה, ועל כך אני מודה להקב"ה בכל יום ויום.

עכשיו, ההחלטה בידיים שלך.

איתך בנפתולי החיים.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.