רוצים שהילדים יריבו פחות? זכרו מה המקום שלכם!

נושא היחסים בין האחים הוא נושא שמדיר שינה מכול הורה והורה.

לא פלא הדבר.

איך אומרים לי הורים? "כולם ילדי, אז כואב לי גם על המכה וגם על המוכה, איך פותרים את זה?".

וזה מדויק כל כך. הילדים רבים וההורים בוכים.

הם בוכים על הכאב שחש הילד שנפגע; הם בוכים על חוסר האונים שלהם עצמם מול ילדיהם; הם מזילים דמעה על החינוך הגרוע שלדעתם נתנו לילד שמכה; והם כועסים זה על זה שלא נהג בילד כפי שהיו רוצים.

"ניסינו הכול!", אומרים הורים ומרימים ידיים בייאוש. "ניסינו בדרך הקשה וניסינו בדרך של לטיפה ומילה טובה, ניסינו בדרך של שפיטה וניסינו בדרך של התעלמות. מה עוד אנחנו יכולים לעשות?".

רבות כתבתי בנושא המדובר, ורבות עוד אכתוב, בעזרת ה'.

* * *

אין תשובה אחידה לשאלה "איך נוהגים עם אחים שרבים". צריך ממש להתאים לכל ילד את ההתייחסות הראויה לו. אבל ישנם כללים ברורים בדרך להשגת היעד.

על אחד הכללים הללו אני רוצה לעמוד עכשיו.

כשהורה אומר לעצמו: "בגללי כל הסער הזה!" – הוא מפסיד מכל הכוונים. הוא מפסיד גם את עצמו וגם את ילדיו.

ילדים צריכים הורה חזק מולם. ויותר מהורה חזק, הם צריכים הורה שמחובר לעצם היותו הורה. כהורה, גם אם שגיתי, ונהגתי עד כה שלא כראוי, עדיין אני ראוי לשמש בתפקידי.

אני לא כישלון! אני כאן כדי להמשיך ולא כדי לעצור.

ניסיתי. ניסיתי כך וניסיתי כך. פעם הצלחתי ופעם עדיין לא.

כל זה לא הופך אותי לכישלון.

הרגשת כישלון בחינוכי, גורמת לי להרים ידיים בייאוש ולחוש אפס וכלום.

ברגע שאני מרגיש כך - אני נחלש עוד יותר. ברגע שאני מרגיש כך - אין סיכוי שילדי יקשיבו לדברי.

בנוסף לכך, כשאני מרגיש כך, הילדים מבינים שאין למי לפנות בבעיה שיש להם, ואין עם מי להתייעץ בוויכוחים ביניהם.

לכן, לפני שאתם מחפשים תשובה מה לעשות עם המריבות של הילדים, חפשו תשובה ל"מה לעשות כדי שלא ארגיש את עצמי ככישלון".

וכיוון שאתם מבינים עכשיו שאי הצלחה נקודתית בחינוך אינה כישלון – תוכלו לשדר לילדיכם את הביטחון שלכם בעצמכם, ואחר כך גם את הביטחון שלכם בביטחון שלהם בכם.

כן, ילדים שיודעים שמריבותיהם לא גורמות להורים להרגיש דיכאון, איום, נקיפות מצפון, האשמה הדדית - הם ילדים שיריבו הרבה פחות.

אז יש עוד הרבה איך לפעול ומה לעשות, אבל קודם כל זכרו שאתם לא מהמיואשים אלא מהמחזקים. זה ינסוך בכם כוח לפעול כפי שצריך.