ישיבה בגובה העיניים: האם יש איסור "לא תרצח" בהתאבדות?

יעקב היה ניצול המחנות בגרמניה.

הוא ראה כיצד המפעל שהקים בעמל רב נלקח ממנו, ומולאם עבור המשטר הנאצי.

אח"כ הוא ראה כיצד לוקחים ממנו את ביתו, רכושו, וכבודו העצמי,

ובסוף... את היקר לו מכל. את משפחתו.

הוא ראה בעיניו כיצד הנאצים יורים בדם קר בשתי בנותיו ואשתו.

את הידיעה על רצח שלושת בניו, הוא שמע רק אחרי המלחמה.

עברו עליו שנים איומות. שש שנים של יסורי גוף ונפש עזים.

הגעגועים למשפחתו שאבדה לא נתנו לו מנוח, אפילו בשעות הלילה.

הוא לא היה מסוגל לדבר עם אנשים.

כל מפגש שכזה הזכיר לו את העבר.

כל חיוך, שמישהו חייך אליו, החזיר אותו למראה של דוב בנו בן השנה מחייך חיוך מתוק חסר שיניים.

הוא התנזר מחברת בני אדם לחלוטין.

אבל אחרי שש שנים הוא החליט להשתקם.

הוא אסף את עצמו התעלם מהפצעים שלא הגלידו, ובנה את חייו מהתחלה.

כעת ארבעים שנה אחרי הוא היה כבר נשוי אה לשלושה ובעל מפעל משגשג.

הוא לעולם לא שכח את יקיריו שנרצחו בשנות הזעם, אבל הוא שב לחיות.

אבל בשנה האחרונה חייו שוב התנפצו לרסיסים.

בנו הלך לעולמו כתוצאה ממחלה קשה שתקפה אותו פתאום.

המפעל שתמיד התפרנס ממנו ברווח. החל לחוות קשיים תזרימיים והוא נאלץ להתמודד עם נושים.

הוא חש מחנק עז. הצרות באו בזו אחר זו.

אבל מה ששמע לפני כמה דקות ריסק אותו לחלוטין. את הידיעה על תאונה מזעזעת שקטלה ארבעה אנשים הוא שמע ברפרוף במהדורת החדשות.

אך כאשר המכשיר הסלולרי שלו החל לקבל שיחות ללא הפסקה, הוא כבר החל לחוש בלחץ בחזה.

לבסוף כשענה לשיחה שמע קול רך מבעד לשפופרת שביקש ממנו לבוא בדחיפות לבית החולים.

כשהגיע הבין שמהעולם שהצליח לבנות בעמל אחרי המלחמה לא נותר דבר.

יעקב איבד את הטעם לחיות.

באמצע השבעה, הוא חש שהוא מאבד שליטה על עצמו.

כן. הוא ידע שאסור לאדם לאבד את עצמו לדעת, וזה איסור חמור מהתורה, אך הכאב היה חזק ממנו.

הוא עלה לקומה ה 25  הקומה הגבוהה בבניין, נפרד בליבו מהעולם שהביא לו רק מכאוב...

וקפץ.

לפתע בעודו באוויר, הוא חש שקול פנימי זועק בתוכו  "רוצח איך אתה יכול לאבד נפש"

מה פתאום רוצח? זה אני. אני לא הורג אך אחד. השיב בזעף לקול המוזר בתוכו.

אך יעקב נזכר בשבריר שנייה, ברוצחים אחרים. ברוצחים שלקחו את משפחתו הראשונה.

יעקב הרגיש שהוא לא יכול להתדמות להם הוא לא יכול להיות רוצח.

אבל זה לא נקרא רצח, אני לא פוגע באף אחד אלא בעצמי, ניסה להתגונן, אך חרטה עזה מילאה את כל ישותו.

יעקב שלח יד זריזה ותפס במעקה המרפסת של הקומה ה 12.

יעקב ניצל.

שלום וברוכים הבאים, קוראים יקרים.

בכל פרק אנו מביאים לכם פלפול תורני במילים שכל אחד יכול להבין ולהתחבר.

והפעם: האם יש איסור "לא תרצח" בהתאבדות?

בואו נתחיל מהתחלה:

אולי המעשה הנוראי מכל שאנו עשויים להעלות בדעתנו היא התאבדות.

התאבדות היא לא רק מעשה מחריד במובן הרגשי. התאבדות היא עבירה חמורה ביותר.

המקום שבו זה כתוב בתורה זה בפרשת נח:

"ואך את דִּמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם"

כלומר אין לאדם רשות לאבד את עצמו לדעת. אדם נברא בצלם אלוקים ופגיעה בו, מהווה איסור חמור.

עד כאן ההתייחסות של התורה לגבי התאבדות.

וכעת נעבור לאיסור אחר שהתורה מזהירה אותנו עליו:

אחת העבירות הידועות והמוכרות ביותר בתורה, הוא האיסור "לא תרצח". איסור זה הוא אחד העבירות החמורות ביותר בתורה, עד כדי כך שהתורה מצווה אותנו, שאדם העומד בסיטואציה שבה דורשים ממנו לרצוח, או שיהרגו אותו, הוא נדרש למות ולא לעבור על האיסור לרצוח. האיסור לרצוח הוא חמור כל כך, שהעונש לאדם שרוצח הינו מוות. כן, מוות. מעטות העבירות שהחומרה שלהן אגרסיבית כל כך שהעובר עליהן מתחייב מוות. רצח הוא אחד מהרשימה השחורה המצומצמת הזו.

כעת, בואו נחזור לרגע לאיסור להתאבד. זה לא נראה לכם דומה מאוד לרצח? רצח זה לקיחת חיים והתאבדות זה גם כן לקיחת חיים, אמנם זה לא לקיחת חיים של מישהו אחר אלא שלי, אבל זה לגמרי לקיחת חיים. ואם זה כל כך דומה אולי זה ממש אותו דבר?

בפרק זה ננסה להבין האם מי שמתאבד, עובר חוץ מהאיסור הקל יחסית "ואך את דמכם לנפשותיכם תדרוש"  עובר גם על האיסור של "לא תרצח"?

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

בואו נשאל את השאלה באופן מעמיק יותר:

כשהתורה מצווה אותנו "לא תרצח" יתכן שהיא מתכוונת לשתי אפשרויות:

יכול להיות שכוונתה היא שלא נפגע בזולת. כלומר מהות האיסור הוא עניין חברתי מוסרי. הכוונה היא לשמור שבני האדם לא יפגעו זה בזה.

אם זה כוונת התורה, הרי שוודאי שבהתאבדות לא עוברים על לא תרצח. כי לא תרצח זה איסור לפגוע באחרים, ובהתאבדות אני לא פוגע באף אחד. בהתאבדות אני פוגע רק בעצמי.

אבל יכול להיות שהתורה באיסור לרצוח, לא מתכוונת ללמד שאין לאדם לפגוע בחברו, ולהסדיר חיי מוסר תקינים. אולי כוונת התורה היא לצוות שאין ליטול חיים!!! לקיחת חיים היא האיסור!!! לא משנה ממי, בין אם זה מחבר, ובין אם זה לקיחה של החיים שלי.

אם זה כוונת התורה, בוודאי שמי שמתאבד, מעבר לכך שעבר על האיסור "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" עובר גם על האיסור לרצוח. מפני שבמעשהו הוא לקח חיים. למרות שזה החיים שלו. ואם כך מעשהו חמור הרבה יותר. כזכור האיסור לרצוח הוא מהחמורים ביותר בתורה, ונענשים עליו בעונש מוות.

האמת היא שכאשר אנו באים לחפש תשובה לשאלה הזו אנו נתקלים בבעיה מובנית: הבעיה היא שלא מצינו במפרשים הקדומים כל אזכור מפורש על שאלה זו, ולכן נאלץ להסתפק ברמזים ועקבות שהקדמונים הותירו, ונחפש בהם את דעתם:

בפרק זה ננסה לטעון שלשיטת הרמב"ם, כן זה המפורסם, המתאבד אינו עובר בלא תרצח, אחר כך נראה שפרשנים מאוחרים בהרבה מתקופתו, טוענים שיש במתאבד איסור לא תרצח, וננסה להסביר כיצד שתי הדעות הללו אינן סותרות זו לזו, אלא להיפך משלימות זו את זו.

"או שכפת חברו והניחו לפני אריה וכיוצא בו והרגתו חיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו, חייב מיתה לשמים ואין בו מיתת בית דין"

אלו דבריו של רבי משה בן מיימון המכונה בפי כל הרמב"ם בספרו היד החזקה בפרק העוסק בהלכות רוצח.

הרמב"ם מדבר על האיסור להתאבד, הוא מפליג בחומרה לעשות זאת, וכותב שמי שעושה זאת יש לו עוון הריגה והוא שופך דמים, אבל.. יש פרט קטן שאפשר בקלות לפספס שהוא מביא בסוף דבריו, שקריטי עבור הדיון שלנו.

הרמב"ם כותב שמי שמאבד את עצמו לדעת אין לו עונש מוות.

רגע, אנחנו יודעים שמי שרוצח את חברו עובר על "לא תרצח" ונידון לעונש מוות, ואילו הרמב"ם טוען שמי שמתאבד אין לו עונש מוות. מה שמעלה בהכרח את המסקנה, שאין קשר בין האיסור להתאבד, לאיסור לרצוח. זה איסורים שונים. אם הם היו דומים גם העונש עליהם היה דומה. אם אין על המתאבד את אותו העונש כמו מי שרוצח, זה סימן שהם שונים ומי שמתאבד לא עובר גם על איסור "לא תרצח". וכנראה האיסור לרצוח אינו איסור על לקיחת חיים, אלא האיסור הוא על פגיעה בזולת!!!

אני מניח שכמה מכם זעו באי נוחות וחשבו שיש כאן טעות. משהו בטיעון הזה לא יכול להיות הגיוני.

אנחנו נסינו להוכיח מדברי הרמב"ם שהאיסור להתאבד והאיסור לרצוח הם איסורים שונים, ואין בהתאבדות איסור "לא תרצח" בגלל שעל רציחה יש עונש מוות ועל התאבדות אין עונש מוות.

אבל איך אפשר לומר דבר כזה? איך אפשר בכלל להוכיח משהו מכך שלא מענישים את המתאבד במוות? הרי הוא כבר מת? ברור שאי אפשר להעניש במוות אדם שכבר מת? זה מגוחך לחלוטין !!!

מי שפתר את החידה, הוא הרב יוסף באב"ד שהיה רב בגליציה, ומחבר הספר מנחת חינוך.

והנה מאבד עצמו לדעת אינו בכלל לאו דלא תרצח רק חייב מיתה ביד"ש כמבואר בר"מ פ"ב מהל' רוצח ונ"מ אם שיבר כלים בשעת מעשה

בספרו מנחת חינוך מסביר הרב באב"ד שיש כלל בתורה. שלאדם שמגיע להיענש בשני עונשים, בעקבות שני פשעים שביצע ביחד, בית הדין לא יעניש אותו את שניהם, אלא תמיד העונש היחיד הרלוונטי הוא החמור יותר. בארמית זה נשמע ממש מרשים "קים ליה בדרבא מיניה"

בואו וניתן דוגמא: אדם שהחליט לשים קץ לחייו, אך הוא לא מצא פריט שעל ידו הוא יוכל לפגוע בעצמו, לבסוף הוא לקח מצית של חברו, ועל ידה הוא שרף את עצמו למוות. הכול טוב ויפה, חוץ מכך שבמהלך השריפה, המצית נשרפה גם היא.

הוא פשע פעמיים הוא גם הרג את עצמו והוא גם הזיק חפץ ששייך לחברו. הכלל ההלכתי הוא שהוא לא ייענש פעמיים, גם על ההתאבדות וגם על הנזק. מכיוון שמגיע לו עונש מוות על ההתאבדות, את העונש הקטן של תשלום הנזק הוא לא ישלם.

בואו נחזור לרמב"ם. אנחנו התקשינו כיצד יתכן להוכיח משהו מכך שהרמב"ם טוען שאין עונש מוות למי שהתאבד. ברור שלא יהיה עונש מוות למי שכבר מת? הרי הוא כבר מת? לפי הרב באב"ד התשובה היא שלמרות שאי אפשר להעניש במוות אדם מת, ישנה משמעות לשאלה מה היינו עושים תיאורטית אם היה אפשר להרוג אותו.

כאשר הרמב"ם טוען שאין עונש מוות על מי שמתאבד, הוא בעצם מתכוון למקרה כמו הדוגמא שהבאנו. שהוא גם הזיק וגם איבד את עצמו לדעת. וטוען הרמב"ם שהוא לא יפטר מלשלם על הנזק, בגלל שגם אם תיאורטית היה ניתן להעניש במוות אדם שהתאבד, לא היינו מענישים אותו במוות. ולכן אין לו שני עונשים, אחד חמור ואחד קל, אלא רק עונש של תשלום על הנזק.

אבל למה באמת הוא לא היה נענש תיאורטית אם היה ניתן להרוג אדם שהתאבד?

מכאן בדיוק ההוכחה שלדעתו של הרמב"ם מי שמתאבד לא עובר גם על לא תרצח, ולכן הוא לא נענש במוות.

בואו ונסכם את מה שחשוב עבור הדיון: שאלנו האם מי שמתאבד עובר גם על איסור רציחה, והסקנו מדברי הרמב"ם מכך שהוא טוען שבהתאבדות אין עונש מוות, סימן שאין בהתאבדות איסור רציחה, שהרי מי שרוצח יש לו עונש מוות.

יכולנו להישאר בכך, אלא שהרב חנוך אייגש מי שהיה רב ודיין בווילנה כותב בספרו המפורסם "המרחשת" אחרת לחלוטין. הרב אייגש מביא בספרו שמי שמאבד את עצמו בידיים עובר על איסור "לא תרצח".

דרכו של הרב אייגש לא הייתה סוגה בשושנים מתחילה, והיא נתקלה בחזית קשה ממסכת שבועות. שם כותב אחד הפרשנים הבכירים רבינו ניסים שמו. שאדם שנשבע שלא יאכל שבעה ימים. אין לשבועתו שום תוקף ומשמעות הלכתית, בגלל שהסאב טקסט של השבועה שלו זה שהוא מתאבד, ולהתאבד זה איסור של "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" ואין תוקף הלכתי בשבועה שהיא נוגדת את התורה.

שימו לב לקושי שנוצר מדבריו לרב אייגש. כשהוא מסביר מדוע השבועה הזאת בעייתית כיוון שהיא נוגדת את התורה, לא ראה לנכון רבינו ניסים לומר שזה בעייתי בגלל איסור "לא תרצח" הסיבה הוא מזכיר זה רק "את דמכם לנפשותיכם אדרוש". כלומר מדבריו נראה שזה האיסור היחיד להתאבד ולא איסור לא תרצח.

אבל הרב אייגש בספרו "המרחשת" צולח את ההתמודדות בקלות. הרב אייגש מסביר שבוודאי שגם רבינו ניסים מסכים שבהתאבדות סטנדרטית יש גם את האיסור של "לא תרצח", אלא שהאופן הייחודי של ההתאבדות בו עוסק רבינו ניסים, הוא זה שיוצר את ההבדל.

רבינו ניסים כזכור עוסק בהתאבדות בה מונע המתאבד מעצמו אוכל שבעה ימים, ובכך מביא אל מותו. כלומר ההתאבדות היא פסיבית. "בכזה מקרה" מסביר הרב אייגש, "ברור שהוא לא יעבור על האיסור לא תרצח. האיסור לא תרצח הוא על פעולה אקטיבית, ולא על חוסר אכילה שמביא למוות, "באופן שכזה גם אני מודה" מסיים הרב אייגש שיש רק את האיסור של את דמכם לנפשותיכם אדרש"

הרב אייגש צלח אולי את הקושי בהתאמת דבריו לרבינו ניסים, אך מי שחשב שהרב אייגש הגיע לחוף מבטחים ממש ממש טועה. הוא חייב לספק הסבר כיצד דבריו יתאימו לרמב"ם שטוען שאין למתאבד עונש מוות, שמכך הסקנו שגם אין איסור "לא תרצח"!!! 

האמת היא שהאופן שהיה אולי פותר הכי בקלות את הפלונטר, היה לומר שדעותיהם חלוקות, וכל אחד מהם מבין את איסור "לא תרצח" באופן שונה: לרמב"ם היינו אולי אומרים שורש האיסור הוא פגיעה בזולת, ולכן אין לשייך אותו להתאבדות, ולעומתו בעל מ"מרחשת יטען ששורש איסור רציחה הוא איבוד נפש, ולכן גם בהתאבדות יש איסור "לא תרצח"

אלא שהפתרון הזה איננו אפשרי בעליל. ההיררכיה בעולם ההלכה לא מאפשרת פתרון שכזה. לא תתכן האפשרות שהרב אייגש שחי לפני פחות ממאה שנה יחלוק על ישות מונומנטלית כהרמב"ם שחיי לפני כ-800 שנים. וכיוון שכך הפתרון צריך לבוא ממקום שיסביר ש"המרחשת" והרמב"ם אינם מתווכחים ביניהם אלא מסכימים זה עם דבריו של זה, ומשלימים אחד את השני.

אבל כיצד יתכן? הרמב"ם כאמור טוען שאין עונש מוות למאבד את עצמו לדעת, ואיך יעלה על הדעת שיהיה בדעה אחת עם "המרחשת" שסבור שבהתאבדות יש איסור לא תרצח?

מי שמוציא אותנו מהתסבוכת ומוביל אותנו ביד בטוחה עד לסוף הטוב, הוא הרב שמואל רוזובסקי מי שהיה ראש ישיבת פוניבז' הישיבה המפורסמת והחשובה בעולם. הרב רוזובסקי מיסד רעיון מהפכני, שרואה באופן שונה לחלוטין את הפילוסופיה של עונש המוות שמקבל רוצח, הוא מבסס אותו היטב, ועל פי העיקרון הזה הוא מביא אותנו להבנה שהרמב"ם והרב אייגש אינם סותרים זה את זה, אלא כל אחד מהם דיבר על עניין אחר ובעצם דבריהם ממש מתאימים.

בואו נתחיל:

יש כלל הלכתי אקסיומטי שקובע, שאם קבוצת עדים באים להעיד על דבר מסוים בבית הדין שהם ראו, לדוגמא הם מעידים שראו שראובן דקר את שמעון למוות. אם מסיבה כל שהיא בית הדין רואה לנכון לפסול את אחד העדים, ההלכה היא שלא רק אותו העד נפסל מלהעיד אלא כל אותה קבוצה נפסלה. העדות כולה תתבטל ובית הדין ישחרר ללא כל עונש את ראובן. במילים של הגמרא קוראים לכלל הזה "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה".

נכון. זה לא ממש תמיד כך, יתכנו מקרים מסוימים שאותו העד שנפסל לא יגרום לפסילת כל חבריו, בגלל שהפסילה היא רטרואקטיבית, כלומר שבית הדין קובע שהוא מעולם לא הצטרף להיות חלק מאותה קבוצת עדים, ולכן הוא לא פוסל את כולם אבל בואו נישאר בכך ככלל אצבע, שאם עד אחד נפסל, כל אותה קבוצה נפסלת מלהעיד.

בעקבות הכלל הזה, הגמרא במסכת מכות שואלת שאלה אדירה שמערערת כל אפשרות להעניש רוצח.

אלא מעתה הרוג יציל

כידוע לכל, האפשרות כמעט היחידה לבית הדין לקבל אינפורמציה כאמינה, היא רק אם באים עדים לבית הדין, ומעידים על מעשים שראו. כזכור אם אפילו אם רק אחד מהעדים שבקבוצת העדים נפסל מלהעיד על ידי בית הדין, מסיבות שונות: או בגלל שהוא נתפס שקרן, או שבית הדין מגלה שיש לו נגיעות לאחד הצדדים, העדות כולה נדחית, גם אם שאר העדים צחים כשלג.

הגמרא במסכת מכות מתקשה, שאם אלו הם הכללים, לא תיתכן שום אפשרות להעניש רוצח. מפני שלא יתכן בשום אפשרות שיעידו נגדו שני עדים כשרים.

הסיבה היא פשוטה: גם אם היו שני עדים כשרים שראו את הרצח, והם רוצים כעת להעיד נגד הרוצח בבית הדין, הם בבעיה. אל תשכחו שהיה אדם נוסף שהיה עד לרצח. "הנרצח עצמו".

כן. אולי זה נשמע קצת מוזר ולא אינטואיטיבי ברגע הראשון, אבל זה המציאות הפשוטה. הנרצח עצמו תמיד יהיה עד לרצח. ואם הוא עד לרצח, הרי שהוא חלק מאותה קבוצה שמעידה. כי כל אדם שעד למשהו שקרה, בין אם הוא רוצה ובין אם לא, כרגע הוא חלק מקבוצת העדים. (לפחות לפי איך שהגמרא חשבה בשלב הזה.)

זה לא היה מפריע לנו בכלל שהוא יהיה חלק מהקבוצה, אם לא שהייתה בו בעיה חמורה.

הוא עצמו עד פסול.

ואם הוא חלק מהקבוצה והוא פסול, הרי שכולם נפסלים, אז יוצא בעצם שאין שום דרך יותר בעולם להעניש רוצח, כי תמיד יהיה כחלק מקבוצת העדים הנרצח עצמו שהוא עד פסול שיגרום לקריסת העדות כולה?

אבל מדוע הוא עד פסול? מה מביא את הגמרא להגיע למסקנה הזו? מה גורם לגמרא להסיק שגם אם הנרצח תיאורטית היה יכול להעיד לא היה בית הדין מקבל אותו?

"התוספות" ממפרשי הגמרא מסביר שהגמרא סבורה שהסיבה שהנרצח הוא עד פסול, זה בגלל שהוא "בעל דין", כלומר הדיון נסוב סביב נושא שקשור אליו, וזה סיבה לפסול אותו.

אם נרצה לראות את הדברים במטפורה מעולם הרפואה הרי שהנרצח דומה למי שנמצא על שולחן הניתוחים. אין אפשרות למנותח לנתח את עצמו. זה ממש אותו דבר במקרה של רצח. הדיון הוא אודות הנרצח, הנרצח לא יכול להעיד במקום שבו הוא עצמו הדיון. וכיוון שכך הוא עד פסול, וכתוצאה מכך הוא אף מביא לפירוק קבוצת העדים כולה.

בנקודה הזאת מתערב הרב רוזובסקי ותוהה "מדוע הדיון של בית הדין קשור לנרצח? מדוע זהות הנרצח חשובה כשרוצים להעניש רוצח? למה הגמרא פוסלת את הנרצח מלהעיד מה הוא בכלל קשור? הרי כשרוצים לדון בנוגע לאדם שרצח, השאלה לא אמורה להיות את מי הוא רצח. השאלה צריכה להיות האם הוא רצח. אם הוא רצח מגיע לו עונש בלי שום קשר לאדם שנרצח?

"אך מהשאלה הזו" מסביר הרב רוזובסקי, ניתן להוכיח דבר מהותי על הפילוסופיה של עונש המוות שמקבל רוצח.

כשמדברים על הסיבה שמי שרוצח מקבל עונש מוות, ניתן לדבר על שתי אפשרויות:

אפשר להבין שהתורה מצווה עלינו להעניש בעונש מוות את הרוצח בגלל שהוא איבד חיים, כלומר על פעולה של רצח ולא משנה את מי, התורה מצווה להעניש במוות. אם זו הסיבה הדברים באמת יהיו תמוהים. הרי הדיון זה האם הוא איבד חיים או לא, מה הקשר את החיים של מי הוא איבד? זה לא דיון שקשור לנרצח?

אך יתכן שהסיבה שהתורה קובעת שרוצח צריך להיענש במוות היא שונה. יתכן שהסיבה היא לנקום את דמו של הנרצח.

הסיבה שהוא נענש היא לא בגלל שמגיע עונש למי שמאבד חיים. הסיבה היא נקמה ברוצח. אם זוהי הגישה ברור מאוד למה הנרצח הוא חלק מהדיון. הוא זה שנוקמים את דמו. מובן מאוד למה הוא פסול להעיד, הוא הרי כל סיבת הדיון.

בואו נסכם את מה שיצא: הרב רוזובסקי הוכיח מהגמרא במסכת מכות שטעם הענשת רוצח במוות היא לא בגלל שמגיע עונש לאדם שאיבד חיים, הטעם הוא נקמת דם.

זוכרים את השאלה ששאלנו על הרב אייגש.

הרב אייגש טען שמי שמתאבד עובר גם על האיסור "לא תרצח" חוץ מהאיסור "את דמכם לנפשותיכם תדרש" אבל שאלנו איך כל זה מסתדר עם הרמב"ם שטוען שלמתאבד אין עונש מוות  תיארוטית? הרי יש עונש מוות על מי שעובר על "לא תרצח"?

לפי הרב רוזובסקי הדברים מתאימים באופן מופלא. מכיוון שסיבת העונש של רוצח היא משום נקמת הדם של הנרצח, ברור שנקמה שייכת כשמישהו רק רוצח את רעהו. אבל נקמה לא הגיונית כשאדם רוצח את עצמו. פשוט אין במי לנקום.

ולפי זה הרמב"ם מתאים "בול" לדברי הרב אייגש.

הרב אייגש טוען שמי שמתאבד עובר על האיסור "לא תרצח". זה נכון. גם הרמב"ם מסכים עם זה. שניהם מסכימים שאיסור רציחה הוא לא רק איסור חברתי שלא לפגוע בזולת, אלא איסור מהותי בנטילת חיים. כל חיים!! ולכן גם בהתאבדות עוברים על "לא תרצח".

אלא ששניהם מסכימים גם על דבר נוסף. שניהם מסכימים שהסיבה מדוע רוצח נענש בעונש מוות, היא כמו שהוכיח הרב רוזובסקי מהגמרא במסכת מכות. הסיבה היא בגלל שמגיעה לו נקמה, "ולכן" טוען הרמב"ם "גם אם הוא עבר על איסור "לא תרצח", עונש הוא לא יקבל. בגלל שהעונש מגיע כנקמה עבור הקרבן. אבל כשאדם מתאבד אין כאן שום קרבן. אין לבית הדין במי לנקום. הוא הרי עולל את הריגתו לעצמו, וכיוון שאין במי לנקום הוא לא נהרג."

הרי שהרב רוזובסקי בגאונות מפליאה הצליח לחבר את הרב אייגש והרמב"ם למקשה אחת. שלשניהם באמת יש איסור רציחה גם בהתאבדות, אבל עונש לא יהיה, כי אין כאן סיבה לנקמה.

עד כאן פרק לא תרצח בהתאבדות.

תודה רבה למי שהשתתף עימנו, ונודה לכם מאוד אם תשתפו גם חבריכם.

חשוב לנו מאוד לזכות כמה שיותר אנשים בטעם הערב של לימוד התורה, ויותר מנשמח אם תפיצו את המאמר בקרב המכרים שלכם, כדי שכולם יתחברו ללימוד התרה.

נשמח מאוד לשמוע את חוות דעתכם כדי שנוכל להשתפר. וליצור תכנים שמותאמים יותר למה שאתם מצפים.

תודה לכם ונתראה בפרק הבא.