סיון רהב מאיר: גם אם אנחנו לא מבינים, צריך להיזהר לא לזלזל

הכי קל ללעוג ולבטל. אם משהו נשמע עתיק ולא מעודכן, ואנחנו לא קולטים אותו בשכלנו המוגבל תוך שנייה וחצי – הוא בטח לא רלוונטי, ויכול גם להפוך לאחלה חומר לבדיחות ציניות על המסורת שלנו. פרשת "חוקת" שקראנו השבת נפתחת במילים "זֹאת חֻוקַּת הַתּוֹרָה", ומתארת נושא שנחשב לתעלומה עד היום – פרה אדומה. דורות של פילוסופים וחכמים דנים בשאלה הזו – האם יש בכלל טעמים וסיבות לכל מצווה? האם יש טעמים גלויים ולצדם טעמים נסתרים? האם אנחנו חייבים להבין הכול?

הנה רק משפט אחד של הרמב"ם, אחד מגדולי המחשבה בכל הדורות, בסוגיה העמוקה הזו: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולדעת סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא בו טעם ולא ידע לו עילה – אל יהיה קל בעיניו... ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול". מצד אחד – צריך לנסות להבין, ללמוד, להתאמץ. מצד שני, תמיד יהיו דברים נסתרים. גם אם הם לא אופנתיים, גם אם לא מבינים אותם לגמרי, צריך להיזהר מאוד מלזלזל בהם.

המשפט של נעמי שמר

זה אחד המשפטים האחרונים שאמרה נעמי שמר, היוצרת שכתבה פס קול לדור שלם – מ"חורשת האקליפטוס" דרך "ירושלים של זהב" ועד "שירת העשבים". השבוע מלאו 16 שנים לפטירתה, וכך סיפר בנה, אריאל הורוביץ, בריאיון לאבנר שאקי:"באחד הלילות האחרונים של אימא בעולם הזה, היא לפתע אמרה שברור לה שבקרוב היא תיפרד מאיתנו, ולצד זה היא אמרה פתאום משפט: 'נתתי יום עבודה'. במילים האלה היא בעצם התכוונה לומר: 'עשיתי את שלי. עבדתי קשה והגעתי להישגים. עכשיו אני יכולה ללכת'.

"זו זכות להרגיש שלמות כזו, וזה גם גורם לי לזכור שאין הבדל אם אני מקליט עכשיו באולפן שיר חדש שלי, או מלמד תלמידים מוזיקה היכן שהוא, בגלל שאני צריך כל הזמן לתת את מה שיש לי לתת בעולם הזה. זה לא משנה אם זה מרגש ומלא אדרנלין, או שגרתי ואפור. כל עוד אתה מביא מקסימום תועלת – אתה במקום שלך, ואתה צריך להיות שם כל כולך באותו רגע, ולתת את הכי טוב שלך. לתת יום עבודה".

לזכרה.

פרטיות זו ברכה

האם יש אירוע בחיינו שלא נשתף ונעלה לרשתות? האם יש חוויה שתתרחש מול העיניים שלנו, אבל לא נשלוף מיד מצלמה לתעד אותה?

בפרשת השבוע, בלעם רואה את האוהלים של עם ישראל, ומפיו פורצת ברכה: "מַה טֹּובוּ אֹוהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹותֶיךָ יִשְׂרָאֵל". רש"י מסביר ממה בלעם כל כך התרשם כשהוא הסתכל על אבותינו: "ראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה". כלומר, כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא יכול היה להציץ לאוהל של חברו.

בלעם הגיע מתרבות חסרת גבולות, ופתאום ראה מול עיניו תרבות אחרת, שיש בה פרטיות, עדינות, צניעות, מרחב אישי ומקודש לכל משפחה ולכל אדם, בלי שכולם יתעדכנו כל הזמן מה קורה אצל האחר.

פרשנינו כותבים שזהו היסוד לבניית האישיות שלנו, הבית שלנו והאומה כולה – לא כולם חיים באותו אוהל. לא הכול שייך לכולם. זה אתגר עצום. יש היום כל כך הרבה כפתורים של "פרסם" ו"שתף", אבל איך יוצרים בראש גם כפתור של "אל תפרסם, זה רק שלנו"?.

למרות הכל, תודה

צריך אולי לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" עם סיום שנת הלימודים הזו. בידוד, סגר, קפסולות, זום – כל המילים החדשות האלה לא היו בתוכנית הלימודים ב-1 בספטמבר. זה נראה כאילו כל אחד צריך לקבל עכשיו איזו תעודת הוקרה:

מיליוני הורים שניסו לעשות כמיטב יכולתם, וגם נכשלו והתעצבנו כמובן, וניסו שוב.

מיליוני ילדים ובני נוער שהמקצוע המרכזי שהם למדו השנה היה גמישות והסתגלות, וגם סולידריות וערבות הדדית.

מאות אלפי גננות, מורים ומנהלים (שהם בעצמם הורים) שהתאמצו, וחידשו, ולמדו, ולימדו, והכול תוך כדי תנועה.

וכל כך הרבה אנשים מאחורי הקלעים - מזכירות, רכזים, מדריכי תקשוב ולמידה מרחוק ועוד.

את התמונה הזו צילם המחנך הרב אבינועם מרק מבית ספר "הרא"ם" בירושלים. בחודש מרץ חששנו מתסריטים שחורים וגרועים הרבה יותר, והנה כעת, על הקיר בכיתה שלו תלויים יותר מ-500 אישורי בריאות, חתומים על ידי ההורים. כשחזרו ללמוד, הוא ביקש מכל ילד לתלות בכל בוקר את האישור שלו כדי ש"הקירות יגידו תודה". במקום מסיבת סיום גדולה, הוא שלח את התמונה הזו: יותר מ-500 תודות על כל יום שבו ילדים קמו בריאים ויכלו לצאת וללמוד.

חופשה בריאה ושמחה.

מה קורה מאחורי הקלעים?

זו בעצם הפעם הראשונה שבה מגלים לנו ככה מה קורה מאחורי הקלעים. בכל פרשות השבוע מתואר בדרך כלל מה שמתרחש באופן גלוי ופומבי – נוח בונה תיבה, עם ישראל מקבל את התורה בהר סיני, המרגלים חוזרים מארץ ישראל מאוכזבים. בכל פעם התורה מספרת לנו מה קרה בפועל. אבל השבוע מתואר מישור אחר לגמרי – המלך בלק ביקש מבלעם לקלל את ישראל, בלעם התלבט ובסוף הסכים. בלק לקח אותו לנקודות שונות כדי לקלל, אבל בכל פעם מחדש בלעם לא הצליח, ומפיו יצאו רק ברכות נפלאות, שהפכו לפסוקים מפורסמים. באותו בוקר בני ישראל התעוררו כמו תמיד, ובכלל לא ידעו איזה מאבק רוחני מתחולל מאחורי הקלעים.

פרשת השבוע מלמדת אותנו שיש תמיד התרחשויות שלמות, מהלכים שלמים שקורים ומשפיעים על המציאות – ואנחנו בכלל לא מודעים אליהם.

גם אנחנו היינו שמחים ל"הרמת מסך" כזו – ברור לנו שמשהו גדול מתרחש, אבל אנחנו לא רואים בעינינו מה התכלית ומה הפשר במגיפה עולמית כזו, ובמשבר שמחמיר בישראל מדי יום כעת. שנזכה גם אנחנו שהקללות יהפכו לבסוף לברכות נצחיות.