אחרי משבר אישי, מפתחת המשחקים מיכל לאופר בחרה ביהדות: "הרגשתי שהגעתי הביתה"

מיכל לאופר (49) גדלה בהרצליה בבית חילוני עם אבא ניצול שואה. במהלך חייה היא עבדה בערוץ הילדים ובתוכנית "האח הגדול", ובעקבות משבר אישי שחוותה באמצע החיים, היא גילתה את היהדות. במפתיע, היא התחברה למסרים, שכל כך אפיינו אותה כבן אדם, שהיא הייתה חייבת להפיץ את המסר הזה הלאה. ב-9 השנים האחרונות היא מייצרת משחקי קופסא לילדים, חילוניים ודתיים, שמבוססים על ערכים מן התורה, ושואפת שהמסר החזק הזה יגיע לכולם: "אם אנשים היו מבינים מה זה 'ואהבת לרעך כמוך', העולם היה נראה אחרת", היא אומרת.

מיכל היא השלישית מארבעה אחים. אביה הוא ניצול שואה ואמה נולדה בארץ, אך מרבית משפחתה נרצחה בשואה. היא מתארת את הבית שגדלה בו כבית נורמטיבי לאותה תקופה, אך מדגישה שלשואה היה חלק גדול בבית. "הסיפור של אבא כילד בשואה היה משמעותי מאוד. אבא כמעט לא דיבר בכלל. אמא היא ילדה יחידה לזוג הורים שכמעט כל בני משפחותיהם נרצחו בשואה. השיח בבית כמעט ולא היה קיים. לעומת זאת, אני כזאת דברנית שמדברת בלי הפסקה על הרגשות שלי, וזה לא במקרה שאני מייצרת היום משחקים שמעודדים אנשים לדבר אחד עם השני על הרגשות שלהם".

"עזבתי הכול למרות שלא היה לי כלום"

בגיל 20, מיכל חשה צורך עז להיות עצמאית, הרבה בזכות אביה, רואה חשבון עצמאי. "מעולם לא התאמתי למסגרת", היא מספרת. "אבא היום כבר מעל גיל 80 ועדיין יש לו משרד קטן בתל אביב. אמא עבדה כשכירה כל חייה, אבל היא לא הייתה מאושרת, וזה השפיע על הרצון שלי להיות עצמאית".

היא סיימה תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בתקשורת, תחומים שלדעתה מתקשרים מאוד לעיסוק שלה היום, והחלה לעבוד בשיווק. שני תפקידיה האחרונים היוו מעין מקפצה לדרך העצמאית שלה. "עבדתי בחברה שמייצגת מותגים לילדים ויצרתי הרבה מאוד שיתופי פעולה עם חברות שונות, כמו חברות של מצעים, יומנים וכו', שייצרו מוצרים עם המותג שייצגנו. בעקבות הניסיון שלי, קיבלתי תפקיד בתור מנהלת המסחור של ערוץ הילדים".

למרות התפקיד המכובד שקיבלה, מיכל חיפשה דברים אחרים בחיים. "מסגרות ממש הפחידו אותי ולמרות שהעבודה הייתה מעניינת, רציתי להיות חופשיה לעשות את הדברים שרציתי. לאחר תקופה ארוכה בערוץ הילדים, החלטתי ללכת על זה. עזבתי הכול למרות שעדיין לא היה לי כלום".

מיכל החליטה להתחיל מחדש. היא עבדה בכל מיני פרויקטים בתחום השיווק, כולל בתוכנית "האח הגדול", וקנתה בעצמה מותגים חדשים לילדים. אלא שאז היא נקלעה למשבר בחייה האישיים, והייתה שרויה במצב נפשי קשה. את המזור שלה היא מצאה, שלא במפתיע, ביהדות.

איך זה קרה פתאום, באמצע החיים?

"בהתחלה פניתי לפסיכולוגית והבנתי מהר מאוד שזה לא הכיוון שלי. אני בן אדם מאוד ורבלי, אין אצלי סודות, ולא מצאתי את המקום שלי שם. כשהתחלתי ללמוד אצל הרבנית מיכל פרץ, גיליתי עולם חדש. כאילו הגעתי הביתה. זה היה הדבר היחיד שהיה חסר לי בגיל 40 והתחלתי מאפס. אני אפילו לא יודעת להגיד איך זה קרה או מה גרם לי לעשות את זה בפעם הראשונה. חברה לקחה אותי אל הרבנית ולא כל כך התחברתי. אחרי כמה מפגשים הבנתי שזה זה".

מה עניין אותך בשיעורים?

"התחברתי מאוד לתוכן – להיות בנתינה, להכניס חסד לחיים, לתת, לעזור לזולת, להיות אדם טוב יותר, לכבד את האחר, להיות חיובית. פשוט פתחתי את הערוץ הזה אצלי בתודעה, ודברים טובים החלו לקרות".

לאט לאט ובהדרגה, מיכל מצאה את עצמה מתחזקת יותר ויותר. היא המשיכה ללכת לשיעורי "פנימיות התורה" אצל הרבנית והחלה לקבל על עצמה עוד ועוד מצוות. "התחלתי לצום ביום כיפור, בתשעה באב, לאכול כשר. המשכתי ללמוד וראיתי שזה עשה לי טוב, אז המשכתי".

קיום המצוות הרגיש לך מוזר בהתחלה?

"הצום היה לי קשה פיזית, אבל עשה לי טוב נפשית. שמירת מצוות בשבילי זה כמו לשים כתר על הראש, אני משוויצה בו. עד היום אני לא עושה דברים בהשתקה. אני אומרת בגאווה שאני לא עובדת בשבת או לא אוכלת שרצים. אומנם הייתה תקופה שפחות הקפדתי, כי עברתי תהליך עם עצמי, אבל ממש הייתי בייסורים על כך. הרגשתי שאני חייבת לשמור כדי להרגיש שייכות, שייכות לעם היהודי. עד היום כשאני הולכת לבית חב"ד בצפת או להרצאות, אני מרגישה בבית".

להכניס ערכים בדלת האחורית

לא בכדי מיכל הרגישה בבית. גם בתור ילדה, אמה אמרה שהיא הייתה טובת לב ומלאת נתינה. "אני זוכרת שבכל פעם שהיו צריכים עזרה בבית או במשפחה, היו פונים אליי כי תמיד הייתי מוכנה לעזור. התורה והקבלה פשוט עשו לי סדר בדברים כי המסר הוא שמקור כל השפע בעולם הוא נתינה וקבלה. התחברתי למסר הזה מאוד".

במסגרת עבודתה, מיכל נפגשה עם קולגה בתחום לפגישה עסקית. "הוא אמר לי שאני נראית אחרת, במקום טוב יותר, ושאל אותי מה קרה. התביישתי להגיד לו, אבל בסוף סיפרתי".

ואיך הוא הגיב?

"הוא אמר שאני צריכה לעשות משחק מזה. הצעתי לו שנעשה את זה ביחד והוא אמר לי שזה משהו שאני צריכה לעשות לבד, שזה שלי. כנראה שהוא ראה בי משהו שאני לא ראיתי כי לא הרגשתי מוכנה מספיק לעשות את זה לבד, אבל הוא התעקש. חשבתי על זה ופתאום הבנתי באיזה עולם אני מתעסקת, של מותגים ושטויות. הרי מה חשוב בחיים? מה צריך ללמד את הילדים שלנו? מסרים כמו ואהבת לרעך כמוך, נתינה וקבלה. ממש התחברתי לרעיון והתחלתי לעוף על זה. רציתי לייצר משחקים עם תוכן אמיתי, משחקים כייפים וצבעוניים עם ציורים שמתאימים לילדים בני זמננו, אבל בדלת האחורית להכניס את המסר. זו בעצם הייתה ההתחלה של המשחקים שלי, התחלה קסומה".

המשחק "נתת – קיבלת" היה המשחק הראשון שיצרה מיכל. הוא הגיע אחרי חבלי לידה לא פשוטים ועבר כמה גלגולים. המשחק נועד לתחרות והנאה, אך בשונה ממשחקים אחרים, הוא מאפשר לילדים לדון בתכונות כמו נתינה, אמירת אמת, קבלת האחר, חברות, עזרה והקשבה, ובעיקרון מעודד התנהגות חיובית. הוא יצא לעולם בשנת 2011 ואפילו תורגם לאנגלית וערבית. מאז יצאו עוד משחקים כמו "לחשוב טוב", "מה אני מרגיש", "אני אוהב, אני אוהבת", "מה אני רוצה" ועוד. אבל המשחק הראשון הוא הבייבי שלה. היא יצרה בהתחלה 3,000 יחידות, כמות עצומה למשחק ראשון, והצליחה להכניס אותו לחנויות המשחקים הגדולות. מהר מאוד הוא אזל מהמדפים, ומיכל הזמינה כמות גדולה יותר.

ציפית להצלחה כזו גדולה?

"זו הייתה הפתעה מוחלטת. באותה תקופה גם התרחשה המחאה החברתית הגדולה ואני חושבת שיש לזה קשר. העולם היה מוכן להזיז את הקפיטליזם הצידה, שדי מיצה את עצמו. לילדים שלנו כבר יש הכול, אבל אין להם הרבה דברים חינוכיים. אני מרגישה שאנשים חיפשו משחקים עם ערכים, שלא במסגרת בית הספר, וזה היה דבר חדשני. הם חיפשו את הפנימיות ולא את החיצוניות, וזה מה שהמשחק הזה עשה. אני אישה מאוד אימפולסיבית ותמיד פועלת מהבטן, וזה הרגיש לי נכון. אחרי המשחק הראשון, אנשים שאלו אותי על משחק לילדים קטנים יותר שאינם יודעים לקרוא. עבדתי על המשחק השני, שהוא הרב-מכר שלי עד היום, משחק זיכרון עם מסרים טובים".

חציית ים סוף בגליל

כחלק מהשינויים הגדולים שעברה בחיים, מיכל החליטה לעבור לגליל עם משפחתה, לאחר שביקרה את אחותה שלמדה במכללת תל חי. "עברנו לכאן כשיהב היה בן כמה חודשים. תמיד היה לי חלום לגור בקהילה וממש התאהבנו במקום, בטבע. זה היה מהלך חכם".

מיכל המשיכה לייצר משחקים, אבל לא פחות חשוב – המשיכה ללמוד ולהתחזק. השנה בפורים, בפעם הראשונה מזה 83 שנה, היא היתה שותפה בהקראת מגילה בקיבוץ בו היא גרה: "זו הייתה חציית ים סוף ממש", היא אומרת, ומעדכנת שבימים אלה היא מארגנת קבוצת נשים על מנת לקיים שיעורי תורה בביתה. "אני כל הזמן באורות, כבר 10 שנים. זה לא נגמר. עברתי תקופות קשות אבל לא רואים את זה עליי כי אני ממשיכה לחשוב חיובי, להאמין שהכול יסתדר. האמונה עוזרת לי מאוד".

כיום עובדת לאופר על שני משחקים נוספים. האחד על הכרת הטוב והשני על הרצון. כמו אצל כולם, גם אצלה הדברים קצת נעצרו בתקופת הקורונה, אבל היא אומרת שהתקופה הזו אפשרה לאנשים להבין מה באמת חשוב בחיים.

"תראי מה הראו בחדשות – רק רע ורע. איפה ראיית הטוב? אם הם היו משדרים קצת חדשות טובות, איך העולם היה נראה? הרי הם לא משקפים את המציאות. המציאות ברובה טובה והם רק מחפשים את הבעיות ומשקפים לנו מציאות אחרת. בתקופה האחרונה, אנשים התחילו להסתכל על הפנימיות שלהם ולהבין שכולנו אחד. היה כאן הרבה 'ואהבת לרעך כמוך' ולדעתי זה יישאר גם אחרי הקורונה. זה לא סתם העסק שלי, אני ממש מאמינה בזה. אני באמת חושבת שצריך לחנך ילדים בכל העולם על ערכי הרוח היהודית. אם היינו מגדלים ילדים עם ערכים טובים, משרישים להם את זה מהיום הראשון, תהיה פה גאולה".