בתי הכנסת והישיבות – לא ייעקרו מעם ישראל לעולם

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כ"ד, ה').

"כת התקועה" ו"כת קובעי העתים"

מבאר ה"אור החיים" הקדוש, וזו לשונו: "'מה טובו אהליך', פירוש: לפי שיש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, וכת שעוסקים בה יתד התקועה, כנגד בעלי עתים אמר 'מה טובו אהליך יעקב' כאוהל זה שאינו קבוע, וכנגד כת התקועה אמר 'משכנותיך ישראל'".

ביאור הדברים: תיבת "אהליך" היא כנגד אדם הבא לבית הכנסת בבוקר, מתפלל והולך לעמל יומו, ולקראת ערב הוא חוזר לתפילה ולימוד. זוהי בחינת "אהליך", כאוהל עראי שנוטים אותו לזמן קצר. לעומת זאת ישנם "משכנותיך ישראל", אשר אלו הם תלמידי החכמים הקובעים את מושבם בבתי המדרשות ובישיבות הקדושות והטהורות, ושקועים כל ימיהם בתורה ובלימודה, כדי לזכות ללמד לבני יהודה קשת, ללמד מלחמתה של תורה. 

ביקש לעקור בתי כנסיות ובתי מדרשות

והנה, כאשר מתבוננים בברכות הנפלאות בהן ברך בלעם הרשע את עם ישראל, עולה הפליאה: כיצד זה יצאו מפה טמא מילים כה קדושות, עד שחכמי ישראל הקדושים, מייסדי התפילות, מצאו לנכון לקבוע את הדברים ביסודות התפילה ולהורות לילדי ישראל הטהורים לפתוח את פיהם בתפילה: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

אמנם כבר אמרו חז"ל (סנהדרין קה ע"ב): "'וישם דבר בפי בלעם'... אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - 'מה טובו אוהליך יעקב'; לא תשרה שכינה עליהם - 'ומשכנותיך ישראל' וכו'. אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר: 'ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך', קללה (אחת יהפוך ה' לברכה) ולא קללות".

הרי לנו, כי כל ברכה שיצאה מפי בלעם הרשע העידה על רצונו לקלל את ישראל באותו ענין. וכיון שבלעם הרשע ביקש לקלל את ישראל, שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, הוא אמר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

בלעם הרשע ביקש ששני הדברים הללו - בתי הכנסת והישיבות הקדושות - יעקרו מן העולם. אבל הקב"ה אמר לו: "כל מה שביקשת בתוך דבריך, שהם בעצם קללות הנראות כלפי חוץ כברכות - הכל יתקיים במשך הדורות, מלבד שני הדברים הללו - בתי הכנסיות והישיבות הקדושות, שאותם לא תוכל לעקור מעם ישראל לעולם!".

מדוע שרפו הנאצים תחילה את בתי הכנסיות?

בשנות השואה הנוראה שעברה על עם ישראל, הדבר הראשון שעשו הנאצים הארורים ימ"ש כשהגיעו למקום מסוים ובאו להשמיד את ישראל, היה להעלות באש את בתי הכנסת, להוציא את ספרי תורה מהיכליהם ולשרוף אותם לעיני כל ברחובה של עיר.

ב"ליל הבדולח" נשרפו אלף בתי כנסיות בלילה אחד! מדוע היה כל כך חשוב לרשעים לאבד את בתי הכנסיות? הרי הם יכלו להותיר אותם עבורם לשימושים אחרים?!

התשובה היא שגם הם ברשעותם הרבה הבינו כי מה שמעמיד את עם ישראל אלו בתי הכנסיות ובתי המדרשות, שבהם עמלים בתורה הקדושה! לפיכך הם הזדרזו להעלותם באש!

כמו כן, בכל מקום אליו הגיעו הנאצים, הם הלכו ותפסו בראשונה את גדולי ישראל, כיון שהם ידעו כי הרבנים לומדי התורה הם המעמידים את האומה היהודית על תילה.

הגרמנים הארורים הלכו ממקום למקום וחיפשו איפה יש עדיין תורה, כי הם הבינו שאם יעלה בידם לעקור חלילה את התורה, אין קיום לעם ישראל. כפי עצתו של בלעם הרשע שאמר: "מה טובו אהליך יעקב משכנותך ישראל", ובעצם ביקש לעקור את התורה ובעקבותיה את עם ישראל.

תלמידי החכמים - המגינים על ישראל

גם בימינו, ישנם החושבים שיעלה בידם, חלילה, לעקור את הישיבות הקדושות. אולם מחשבתם הרעה לעולם לא תתגשם, והישיבות הקדושות ימשיכו לתפקד כתיקונן לעולם.

רבים עמדו ונלחמו לבטלם, ולא ידעו כי העוצמה האדירה של האומה היהודית, וכל עמידתו האיתנה של עם ישראל נובעת מהישיבות הקדושות, אשר משם תצא תורה, משם תצא הוראה, משם תצא יראת ה' טהורה!

מעת בריאתו של העם היהודי, לא הצליחו להחריב את הישיבות, בתי המדרשות ותלמידי החכמים המעמידים את עם ישראל ומחזקים ומחסנים אותו כדי שחס ושלום לא יתבולל בין האומות.

תלמידי החכמים הם אלו שיושבים ובוחנים את מי לצרף לכרם ישראל, וזאת כדי שהאומה היהודית תישאר זכה ונקייה בשלמותה. אמנם כל אחד מאיתנו מעוניין שעם ישראל יתרבה ויתעצם, כדי שלא נגיע חס וחלילה למצב שהישמעאלים יתרבו יותר מאיתנו, אבל עם זאת עלינו לקבל לעם ישראל רק את אלו הנעשים יהודים אמיתיים על פי התורה הקדושה.

* * *

להקים ישיבה על קברו

מימי חורפי היתה נפשי קשורה בתורת ה"אור החיים" הקדוש. הייתי מתענג על הלימוד הקדוש בצורה נפלאה עד מאוד. לאחר מלחמת ששת הימים, כשהעיר העתיקה נפתחה לכניסת יהודים, חפצתי לראות את מקום ישיבתו הקדושה של רבנו חיים בן עטר. מקום שעל פי השמועה התגלה בפניו אליהו הנביא זכור לטוב.

שמעתי כי המקום נמצא בשכונת הארמנים, ומה השתוממותי לראות כי בית מדרשו של ה"אור החיים" הקדוש הפך לאורוות חמורים גדושה ברפש ובזוהמה.

במהלך השנים קמו בארץ ישיבות רבות, אבל איש לא הקים ישיבה על שמו של אדוננו הקדוש, רבנו חיים בן עטר זצ"ל, אשר היה מהדר אחר יהודים שהתרחקו מעל פני ה' ומביאם ללמוד תורת אלוקים חיים. באותה עת גמלה בלבי החלטה כי בעזר ה' אבנה מקום תורה לזכר איש האלוקים הקדוש הזה. ואת זאת חפצתי, לקרב את עם ישראל, לאהוב כל יהודי הרחוק ביותר ולהסתכל על נשמתו החצובה מכסא הכבוד.

ואכן, תכף לאחר מלחמת ששת הימים הקמנו את הישיבה. בתחילה יסדנו שיעור תורה שהתקיים מידי שבת, ולאחר מכן שיעור תורה שנאמר בכל יום, כדי לקרב את ישראל בעבותות אהבה לה' ולתורתו.

ה' נתן לי את העוז ותעצומות הנפש להיכנס למקומות שונים ומשונים, ולמשוך לבית המדרש צעירים שהיו משחקים ברחובות עם סיגריה בשבת...

ישנו יהודי חסיד, ראש ישיבה נכבד, המתגורר בשכנות לישיבה. הוא אב למשפחה ברוכת ילדים ומרובת הוצאות, ולמרות זאת הוא תורם לישיבה סכום נכבד מידי חודש בחודשו.

כשנפגשנו שאלתי אותו בתמיהה: "אני מתפלא על כבודו, הרי יש לך הרבה בנים שעליך לתמוך בהם, מדוע אתה כל כך מתאמץ למען הישיבה?".

"תדעו לכם", השיב ראש הישיבה בהתרגשות, "אני מחשב זאת כדמי חסות, אני חוסה בצלכם"...

"אתה חוסה בצלנו?!", התפלאתי, "מדוע?".

"כי לפני הקמת הישיבה, הילדים הקטנים שלי לא היו מעזים לצאת החוצה לאחר השעה שבע בערב. עם רדת החשיכה היה פחד אימים לצאת לרחובות. היו מסתובבים פה בחורים פוחזים שהטילו את חיתתם על האזור כולו. והנה במשך הזמן, בזכות הישיבה הקדושה, כולם הפכו לתלמידי חכמים ויראי שמים!".

בקרבת מקום התגוררו פושעים גברתניים, שלא החוק איים עליהם, לא קציני המבחן, לא הרווחה ולא הסעד. אף אחד לא הצליח להרתיע אותם. אבל התורה הקדושה המסה את לבבם עד שברבות הימים הם הפכו לצדיקים גמורים. אנשים לא האמינו למשמע אוזניהם: כיצד ייתכן שפלוני יושב ומקשיב לשיעור תורה, מי בכלל מעז לדבר איתו. אבל לימדנו אותו ואת חבריו קהלת, משלי, דניאל ואת דברי ה"אור החיים" הקדוש. התורה משכה אותם כמגנט, עד שלבסוף הפכו כולם להיות קדושים וטהורים. כל זאת בזכות האהבה שנטע ה"אור החיים" הקדוש!

לאחר מכן באו לישיבה קצינים בכירים. הם הרגישו חובה להגיע לבית המדרש, כדי לראות מי הם בדיוק הדתיים, החרדים והישיבות. הם היו יושבים פה בכל פעם שלוש שעות רצופות ומתבשמים מהתורה וקדושתה. עם הזמן נרקמה בינינו ידידות קרובה, וכך החלו להזמין אותנו לשאת דרשות בבסיסי הצבא. הלכנו לצאלים, לשארם א-שיך, לרפידים, לצריפין ולעוד מקומות מרוחקים בקצוות הארץ, וזכינו לקרב רחוקים ולהרבות תורה לזכרו של רבנו חיים בן עטר זצ"ל.

השמחה הגדולה שלנו היא, על כך שהקב"ה נתן לנו את הזכות להמשיך את תורת ה"אור החיים" הקדוש, ולחרוט את שמו של רבנו חיים בן עטר על הישיבה המאירה באור פני ה"אור החיים".