הפחד של בלק: מה יותר קשה ממי שאינו רואה?

כשבלק – מלך מואב – שלח להביא את בלעם כדי שיקלל את עם ישראל, הוא אמר לו כך: "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ, עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו" (במדבר כ"ב, י"א). מה המשמעות של המילים – "ויכס את עין הארץ"? אילו עיניים יש לארץ? הרב גולדויכט בספרו "אסופת מערכות" מבאר כך: העין היא האבר המנחה את האדם בדרכו. אלמלא היא, לא היה אדם יודע לאן לנטות, מתי לקחת ימינה ומתי שמאלה, ללכת או לדלג.

אף על פי שהעין רואה את אשר לפניה, עדיין אין בכוחה לראות האם כדאי לאדם ללכת בה, האם דרך זו תקרב אותו אל ייעודו או שמא להיפך. העין רואה רק את המעטפת החיצונית, את המכשולים החיצוניים, אבל לא את המהות, את הפנימיות. כדי להבין ולדעת גם את מהות הדרך, על האדם להצטייד בעין נוספת – עין הדעת. עין הבשר, קצרת טווח היא מאוד, והיא אינה משגת ואינה מנחה אותו אלא עד קצהו של האופק הקרוב בלבד.

אדם המונחה על ידי עין בשר לבדה, גרוע הוא מן העיוור, משום שהעיוור מודע למגבלותיו ומחפש הוא כלי עזר אחרים, ואילו הוא טועה לחשוב שהוא רואה, כך שבעצם הוא עשוי להלך כל ימיו במשעולים צרים שגויים, וסופו שיתקל בקיר מצוק גבוה.

משום כך, הסנהדרין וחכמי ישראל נקראים "עיני הקהל" (ויקרא ד', י"ג ועוד), או "עיני העדה" (במדבר ט"ו, כ"ד ועוד). חכמי ישראל הינם בעלי מבט זך, ארוך טווח, ומכוחו הם מנחים את העם כולו בדרך החיים.

נמצאנו למדים, שיש שני סוגי עיניים: עין בשר – עין ארצית, ועין הדעת – עין רוחנית.

מלך מואב רואה את עם ישראל, העם שיצא ממצרים בנסים גלויים המנוגדים בתכלית לעין הארצית. העין הארצית רואה רק טבע, ומה שמעניין אותה הוא בעיקר עניינים ארציים. מואב היו אנשים מגושמים, ארציים ומלאי תאוות ויצרים שליליים, וכפי שמספרת לנו סוף הפרשה שבנות מואב התחכמו וחפשו עצות כיצד להכשיל את ישראל בענייני קדושה.

בלק רואה שדרכו של עם ישראל אפופה באינספור ניסים, והוא מתחיל לחשוש שאולי הוא טעה בדרך. אולי באמת ישנה נקודת עומק מוסתרת בעולם, אולי יש ממד פנימיות הצפון "מתחת" הארץ הגשמית. אולי עד היום חייתי בחושך?

אומר בלק - "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ". מציאותו של עם ישראל שיצא ממצרים, קיבל תורה וחי על פיה, מכסה את הארציות ומערפלת את עין החומר המגושמת שלי ושל בני עמי.

נוכחותם של ישראל מולו, מציבה בפניו אתגרים של קדושה, והוא זועק ומזעיק את בלעם על מנת שיפסיק בכוח פיו את התופעה הרוחנית המרוממת הזו, שהוא רואה בה סכנה קיומית מידית לעם מואב. לא סכנה גשמית של כיבוש ושעבוד, אלא סכנה עמוקה יותר - המצע הנפשי עליו מושתתים חיי מואב, עשוי לפקוע. תכנים רוחניים עשויים לכפות עצמם עליהם ולבלבל עליהם את עולמם המגושם.

אינה דומה שמיעה לראיה. בלק אומר: "והנה הוא יושב ממולי". הנוכחות של בני ישראל מול פרצופו הטמא, אינה נותנת לו מנוח.

במקום שבלק יחשב מסלול מחדש ביחס לעצמו ויתמודד עם האמת, קל לו יותר להתעלם, ולנסות להשמיד, חלילה, את העם היהודי. כך הוא עשה בסופו של דבר, הוא גרר חלקים מבני ישראל אל ה"ארץ", והחטיא אותם עם בנות מואב.

ככול הנראה, זו הסיבה שבלעם קרא על עצמו "שתום העין" ("וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן"). עין אחת הייתה סתומה – עינו הרוחנית. עין הדעת.

ישנה אמרה יפה בתלמוד: "עשרה דברים קשים נבראו בעולם. הר קשה - ברזל מחתכו. ברזל קשה – אוּר (אש) מפעפעו. אוּר קשה - מים מכבין אותו. מים קשים - עבים (עננים) סובלים אותן. עבים קשים - רוח מפזרתן. רוח קשה - גוף סובלו. גוף קשה - פחד שוברו. פחד קשה - יין מפיגו. יין קשה - שינה מפכחתו. ומיתה קשה מכולם, וצדקה מצילה ממנו, שנאמר (משלי י') "וצדקה תציל ממוות". התלמוד מתאר תהליך, שכל דבר "קשה" שקיים בעולם, ניתן לרכך אותו על ידי דבר קשה יותר הימנו, לחתוך אותו או לסבול אותו. הדבר הקשה ביותר שקיים בעולם הוא המוות. והנה, מגלה לנו התלמוד שאדם יכול לרכך גם את המוות, על ידי מצוות צדקה. הרב שלמה וולבה מבאר את עומק העניין ("עלי שור" חלק א', עמוד ש"ב): המוות אינו פוגע ברוח האדם, אלא בחומר שבו, בגוף. אדם צריך לשאול את עצמו במהלך חייו עלי אדמות, עם איזה חלק באישיותו הוא מזדהה – עם רוחו או עם גופו? אם האדם מזדהה בחייו בעיקר עם גופו, המוות יפגע בכולו, שהרי האדם הזדהה עם גופו, וכעת גופו מת. אולם אם אדם מזדהה בחייו בעיקר עם רוחו, המוות לא פוגע בעצמו, אלא רק בגופו.

הגוף – כולו נוטל, מקבל. הרוח – כולה נותנת, מעניקה. הגוף תמיד עני, הוא לעולם יבקש עוד ועוד, ואילו הרוח עשירה! היא תמיד יכולה לתת עוד ועוד. צדקה היא ביטוי לכוח הנתינה שבאדם, אשר מקורו מהרוח ולא מהגוף. לכן, ככול שאדם נותן יותר צדקה, הוא מזדהה בחייו יותר ויותר עם רוחו, וממילא המוות לא פוגע בו עצמו, אלא רק בנלווה אליו – בגוף. זהו גם עומק כוונת הפסוק: "שונא מתנות - יחיה".

זהו האתגר שבכיסוי עין הארץ.