איה קרמרמן מפנימה את הערכים מבית הספר של הקורונה

השבוע הילדים קיבלו תעודות. בשעה טובה ומוצלחת, אני סוגרת עשור כאמא לילדים בבתי ספר. אמא נודניקית, או כמו שאני מעדיפה לקרוא לזה, משקיענית.

בעשור האחרון יצא לי לשבת בגינה, יד אחת מנדנדת ילד, השנייה מחזיקה שוטנשטיין פתוח בפרק אלו מציאות. עם הנדנוד הייתה לי הצלחה גדולה יותר. לימדתי ילד חשבון כל הקיץ, כדי להקפיץ אותו כיתה. התעצבנתי אלף פעם, כי אחד הילדים מסרב להפנים את קונספט שיעורי הבית.

בזבזתי עשרות שעות מחיי באסיפות הורים, כי ההורים טוחנים למורים את הראש, ומשום מה האחרונים מסרבים להבין שחמש דקות לכל הורה זה לא ישים. שמעתי ממורה באסיפת הורים שהוא לא מעוניין לדבר על הילד שלי, כי בא לו כבר ללכת הביתה. ולא, לא איחרתי למועד שנקבע לי.

בכיתי בכל מסיבות הסידור והחומש, והודיתי לה' שבחרתי בדרך הנכונה. רבתי עם מורים ומנהלים, כי לא נולדתי בדרך הזו, ויש לי כמה תהיות לגביה. שפכתי מילות הודיה לבורא על מורים מסוימים, והתפללתי שאחרים יצאו לנו מהחיים. היית באי אלו ועדי כיתה, הפקתי אינסוף ערבי סיום שנה, קניתי מתנות פרידה, כתבתי מכתבי תודה, ואפילו ניהלתי קייטנה.

איך מתגעגעים לסבתא

השבוע קיבלו תעודות, בשעה פחות טובה ומוצלחת. הובטחו לנו עוד תשעה ימי לימוד, אבל מסתבר שלהפר הבטחות זה "חינוך טוב". כשהילדים מראים לנו את התעודות, הדבר הראשון שאנחנו קוראים הוא טבלת ציוני ה"דרך ארץ". טוב יותר בחשבון, טוב מינוס בהבנת הנקרא - אלו חשובים פחות מהתחנות שבהן הילדים עוצרים בדרך להפוך למענטשים. לכו תסבירו להם איך להפר הבטחות מתכתב עם דרך ארץ. השנה אני תוהה עד כמה התעודה תשקף את הלמידה, שחלק הארי שלה התרחש בבית. בעיקר גיליתי שהילדים למדו המון דברים שלא נכללו בתוכנית הלימודים ולא נמצאים בשום צד של התעודה.

ערבות הדדית: שנים, לקראת מתן תורה, הסברנו על "כאיש אחד בלב אחד". כולנו כגוף אחד, משפיעים זה על זה. היום הערך הזה הפך להלכה למעשה. אדם אחד שלא שומר על ההנחיות, עלול להדביק יישוב שלם. הילדים הבינו שהם צריכים לסבול את אי־הנוחות של המסכה, כי המחשבה שהם עלולים להדביק את האח התינוק שלהם, או לחלופין את סבא וסבתא, מכאיבה יותר מכל מסכה. פתאום ההבנה שכל אחד מאיתנו הוא חלק משלם גדול, הושרשה. אנחנו צריכים להתנהג בצורה אכפתית לא רק אלינו, הקרובים. יש לנו אחריות כלפי השכנים, כלפי המבוגרים, וגם כלפי אלו שמעולם לא פגשנו.

כיבוד הורים: הדיבר הרביעי הפך למציאותי. אם היינו רגילים שסבתא וסבא קופצים לבקר, היום אנחנו צריכים להשתדל יותר כדי לשמח אותם מרחוק. כיבוד הורים מתחיל בצביטה בלב המתגעגע. בליל הסדר, כשישבנו יחד, המשפחה הגרעינית, חשבנו על הסבים והסבתות שלנו, יושבים לבד ליד שולחן משפחתי חסר. נחנקנו מצער.

היגיינה: שנים דיברנו על חשיבות שטיפת הידיים והשמירה על ניקיון. ברגע אחד השיעור נגמר. מי שלא מיישם עלול להיפגע. אין צורך בדיבורים.

אין יותר "משעמם לי": גם אם תגידו את זה אלף פעם, זה לא יעזור. לזוז מהבית אי אפשר, אז תמצאו תעסוקה. והם מצאו. הם ציירו, קראו, בישלו, שיחקו, קראו שוב את אותם ספרים, רקדו, למדו. הזמן קיבל נופך חדש של רוגע, שאין מה להתעמת איתו. באיזשהו שלב הם התחילו לנגן בפסנתר. כולם. בתורות. פתאום המשמעות לזמן שבה. הם מדדו לכל אחד שעת פסנתר. חיכו לתורם. כשנגמרה החופשה הם לא הספיקו לקרוא/לצייר/לבשל/לנגן כמו שהם תכננו. לא היה מספיק זמן.

עצמאות ואחריות: מי מההורים שהצליח להחזיק ראש עם לו"ז שיעורי הזום של הילדים, שירים יד. מראש הרמתי ידיים ונתתי להם להיות אחראים על הסיפור. חלק התגלו כסופר אחראים, חלק פישלו מעט. זה כרך גם התמודדות לא קטנה עם צורת למידה חדשה. אבל מי שרצה ללמוד הצליח, התרגל והבין שזה מה שעושים עכשיו (גמישות כבר כתבנו?).

לשמוח גם בלי לצאת

ישנם כמה מקצועות נוספים, המשלימים זה את זה, ומחדדים לנו כמה חשוב להסתכל על כל צדי המטבע:

להסתפק בפחות: להבין שיש תקופות שאי אפשר לעשות מה שעשינו פעם, גם אם מאוד רוצים. לא אפשרי. באותה נשימה, להבין שלא זה מה שעושה אותנו מאושרים או עשירים.

להכיל אכזבות: אין טיולים, אין נסיעות לחופש, אין מסיבת תפילת שמונה־עשרה או מסיבות סוף שנה. אין בריכה. אין קייטנות. אין הרבה דברים שרצינו ותכננו. וזה מה יש. עכשיו תהיו שמחים.

התמקדות בחצי הכוס המלאה: אנחנו תקועים בבית. זה נתון. אין לשנותו. מה שאנחנו כן קובעים זה מה עושים פה ואיך מעבירים את התקופה הזו. זה בר־שינוי, וזה בכוח שלנו. אנחנו יכולים לקטר ולריב, או שאנחנו יכולים להשתדל ליהנות. אמרנו להם שיום אחד, כשהם יהיו גדולים, התקופה הזו תהיה מיתולוגית. איך עשינו ככה, ואיך צחקנו ככה. כמה אכלנו. עכשיו בואו נחליט מה נרצה להגיד. שהיה כיף? אז בואו נעשה שיהיה לנו כיף.

דחיית סיפוקים: כשתיגמר הקורונה נלך לנקב חורים באוזניים. כשתיגמר הקורונה נחזור לחוג בלט. כשתיגמר הקורונה נלך לחברה. כשתיגמר הקורונה נישן אצל סבא וסבתא. דור האינסטנט גילה שלא בכל מצב אפשר לקצר תהליכים ולקבל מידית מה שרוצים.

אמונה: וואו. חתיכת שיעור. איזה שיעור זה להבין שאנחנו מזעריים בעולמו יתברך. אפשר לדבר על תפילה אינסוף פעמים, אבל להיות במצב שאנחנו מתפללים באמת, מעומקא דליבא - לזה אין בית ספר. איזה אתגר זה להתפלל על משפחות של חברים, לראות חלק מהתפילות מתקבלות וחלק שעל פניו נדחות. כמה לא פשוט לראות שכל הסיבוב ההזוי הזה הוא מלכתחילה לטובה. וכל השאר? רע גמור.

לו הייתי מחלקת תעודות, היינו נותנת לילדים ציון לשבח. עכשיו רק צריך שאנחנו המבוגרים נלמד ונפנים את הערכים בבית הספר של החיים בחסות הקורונה.

קציצות באפונה

המצרכים:

750 גרם בשר טחון // 2 בצלים גדולים // 1 תפוח אדמה גדול קלוף // 2 זוקיני // 1 חבילת כוסברה // 4 שיני שום // 1 כף כמון // 1 כפית פפריקה מתוקה // 1 כף מלח // 1 כוס פירורי לחם // 2 ביצים

לרוטב:

1 בצל קצוץ // 5 שיני שום קצוצות // 1 כוס כוסברה קצוצה // ½ כוס פטרוזיליה קצוצה // 2 מקלות סלרי, פלוס העלים, קצוצים // 1 חבילת אפונה גינה עדינה קפואה // 2 תפוחי אדמה קלופים, חתוכים לקוביות גדולות // ½ לימון סחוט // מים (לפי גובה הקציצות ועומק הסיר) // מלח

אופן ההכנה:

במעבד מזון טוחנים את הבצל, השום, הזוקיני, תפוחי האדמה והכוסברה עד שהכול נטחן היטב // מעבירים את המחית לקערה גדולה ומוסיפים את שאר רכיבי הקציצות // לשׁים הכול יחד ומניחים לכ־20 דקות לגיבוש העיסה // בסיר שטוח (סוטאז׳) מטגנים את הבצל עד להשחמה // מוסיפים את השום ואת תפוחי האדמה לטיגון קל // מוסיפים את הכוסברה, הסלרי, הפטרוזיליה, האפונה ושלוש כוסות מים לפחות // מתבלים במלח ובמיץ לימון // מבשלים עד רתיחה ועוד 20 דקות, עד שתפוחי האדמה מתרככים // טועמים את הרוטב ומתקנים תיבול // מוסיפים את הקציצות ומבשלים עוד כ־30 דקות על אש בינונית // אם יש צורך, אפשר להוסיף מים ולהמשיך לבשל.

מי שחייב, יכול לטגן את הקציצות לפני ההכנסה לסיר. לדעתי לא חובה בכלל וחבל על הבריאות.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".