אפרת ברזל חושבת על הצרכים של נותני הביקורת

יש רגעים באישיות שאת מחכה להם כל החיים.

הרי איך זה עובד?

אנחנו נולדות אל העולם ומתחילות לאסוף בסל. אוספות בו דעות ורגשות, אנשים, מצבים ותחושות.

תמיד בתפילה כשאומרים "שים שלום טובה וברכה, חן וחסד ורחמים, אני תמיד מדמיינת את הסל הזה, סל האישיות שלנו ומה שאנחנו כל כך צריכות שבורא עולם ישים בו בשבילנו.

בסוף החלק הזה בתפילה, אני מרגישה כמו הילדה הזו עם סל הנצרים והמפה עם הריבועים שמוכנה לצאת לשדה עם השיבולים ולפרוש שם חיים שמחים.

ואז, הרי איך זה עובד, אחרי שאספת בסל הילדות את הכל, את מתחילה פתאום לשמוע, שהחלקים ההם וההם בסל האופי שלך קצת בעייתיים, ובלי שאף אחד יודע את בשקט בשקט אומרת, אולי באמת הם צודקים. ואז, בלחש ממש, את מבינה שאת צריכה לעשות עם עצמך עבודה פנימית, שמטרתה תהיה בסוף הוצאת משהו שאספת בסל וכבר שנים לא ממש יושב שם באופן מתאים.

ואז, במקום לעמול על האיסוף כמו שהתרגלת בקטנות, את מתאמנת על להוציא מהסל את המיותר, או לפחות לאחסן אותו בתוכו באופן מסודר יותר.

יש רגעים באישיות שאת מחכה להם כל החיים.

למשל רגע בו את מקבלת ביקורת ומחכה להרגיש מסכנה ונפגעת, או מחזירה ומתווכחת, ופתאום זה לא קורה. את מקבלת ביקורת ואת ממש בסדר עם זה.

אני שומעת מיותר מדי נשים סביבי קושי לקבל ביקורת. הלב שלי נקרע. אצל כל אחת מהן זה נשמע מעט שונה. האמת שאם מסירים את שכבת הפרטים, מגלים מהלך די דומה. נשים רגישות, שעושות כל כך הרבה למען המשפחה שלהן ובכלל. משפט אחד מאיזו גיסה אחת או חמות אחרת שמעירה את דעתה ומבקשת רק לתת המלצה, יכולים לשבור את המקבלת שמהנהנת ראשה למשמע הביקורת.

אחדות מאיתנו, בתגובה לביקורת, מיד מסבירות. אחדות מאיתנו מיד נעלבות, אחדות מתנצלות. יש כאלה שלא מראות בחוץ אבל בפנים מרגישות לא שוות, ואחרות שכל האופציות פתוחות. מתווכחות, מוכיחות, נאבקות.

אפשר לדבר על ביקורת וקבלתה, על כמה היא עתיקה, ואיך בכלל היא מועילה.

בדרך כלל אנחנו מחפשות בתוך עצמנו את הכאב, ובודקות שם על מה הוא יושב.

אבל היום אני רוצה לדבר על ביקורת מכוון אחר.

ישבתי עם הנכדה שלי על ספסל בגינה ציבורית. זו לא סתם גינה, וזו גם לא סתם נכדה.

היתה שם בעבר בריכת דגים.

אני זוכרת את עצמי הולכת עם כפות רגליים קטנות מסביב לבריכה, נזהרת כמו גדולה לא ליפול למים, במיוחד בזווית מסוכנת בה היה שתול שיח פיטנגו שבלט אל תוך המסלול שסידרתי לעצמי על האבנים האדומות שהקיפו את הבריכה.

הבריכה עדיין קיימת. אין בה מים ולא דגים, אבל שיח הפיטנגו עדיין שם, נותן פירות 3 פעמים בשנה.

הצעתי לנכדתי להוריד קצת נעליים. רציתי שהיא תרגיש בכפות הרגליים את האבנים האלה כמו שאני הרגשתי, רציתי שהיא תעקוף את הפיטנגו בזהירות אבל לא תצטרך לפחד מליפול למים.

 הלכתי במעגלים יחד איתה, ובכיתי בלבי את אושר שרשרת הדורות הזאת.

אחרי שכבר נמאס לה, התיישבנו על הספסל, קטפתי לה פיטנגו, עישרתי, בדקתי מתולעים והסברתי לה, אף על פי שהיא בת חצי ועוד שנתיים, על אנטי אוקסידנטים בפרי הזה של הילדות, שעד היום אני לא יודעת אם הוא טעים לי או פחות.

ואז התיישבה לידנו גברת.

אה, אה, קורונה וכו', שם לא נראה לי שמוטרדים מזה עוד.

היא התיישבה לידי והתחילה לבקר.

מה עושים פה חרדים? למה הילדה בלי נעליים? למה את לא מקלפת לה טיפה את הקליפה?

עניתי לה על הכל ברוך מנומס, אבל בלבי חשבתי על ביקורת, הפעם מהצד השני. זה היה אימון קל. היא לא דמות משמעותית בשבילי.

עזבתי לרגע את עצמי ואת מה עושים בתוכנו ברגעים האלה של הערות של אחרים. הסתכלתי רק עליה, על האישה שהתיישבה על הספסל.

רק עליה ועל הצרכים שלה לבקר.

באמת מוזר שיש כאן פתאום חרדים. היא צודקת. זה מפחיד. באמת אולי היא דואגת לקוצים בכפות הרגליים. אולי בעבר נתקעה לה בפה קליפה של פיטנגו.

לרגע הבנתי את נותן הביקורת, כמה יש לו צרכים משלו. הוא אומר אותם, זכותו, אבל לא בטוח שאני יכולה ליישר קו איתו, לא בטוח שאני צריכה להסכים איתו או לתת לו שירות במענה.

חייכתי אליה, הרגשתי טוב כל כך.

הסתכלתי על כפות הרגליים הקטנות האלה של הנכדה שלי, הכנסתי פיטנגו משלי לפה, הצעתי גם לה. היא לקחה.

המשכנו לשבת שלשתינו על הספסל בגינה, האישה והצרכים שלה, אני וההבנה שלנותני הביקורת יש עולם משלהם.

לא תמיד את חייבת להיות איתו שותפה. את כן חייבת להיות עם עצמך שלמה.