מה גורם לוויכוח ענייני להפוך לפתע למריבה גדולה?

שלום לך, אני נשוי שנים רבות ויש לציין שאנחנו מסתדרים די טוב. העניין שרציתי להתייעץ אתך עליו הוא המריבות. יש זמנים מסוימים בהם אנו לא מצליחים בשום פנים ואופן להבין זה את זו, ויכוח מתפתח לכדי מריבה ו"אין עם מי לדבר" (גם אתי כמובן). שאלתי היא האם זהו ענין של תיקון המידות גרידא, וכמו שאומרים שצריך לוותר ולשבור את היצר, או שישנו איזה פתרון "מעבר לפינה" שאנחנו פשוט מפספסים? תודה על הזמן ותשומת הלב.

* * *

ובכן, זהו אמנם נושא רחב מני ים, אבל בכל זאת כמה מילים. בגוף השאלה השואל כתב "ויכוח מתפתח לכדי מריבה", והייתי רוצה לעמוד על ההבדל התהומי בין ויכוח או קונפליקט לבין מריבה.

חז"ל אמרו לנו: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". זהו משפט שנכון תמיד, ולגבי כל אחד ואחד בעולם. ובכל זאת אנו מייצרים קשרים חמים ואוהבים עם מגוון אנשים סביבנו, כולל עם האישה, ובדרך כלל ה"דעותיהם שונות" לא מהווה חיץ בינינו. וזאת, כי כמו שאני מכיר בזה שיש לי הזכות לחשוב אחרת מחברי, כך אני מכיר בזכותו לעשות זאת, ובאופן כזה אף אחד לא מרגיש מאוים מדעתו השונה של האחר כאשר גם אם ננהל בינינו ויכוח סוער, הוא יהיה באווירה טובה, ללא "נפגעים בנפש" (בית שמאי ובית הלל מוכרים לכם?).

הבעיה מתחילה כאשר דעתי ועמדתי הם לא רק איזה הגיג רעיוני תיאורטי שהאדם הכי קרוב אלי מבין בצורה אחרת, אלא מסתתר מאחוריו צורך אמתי שלי או איזשהו רעיון שעל בסיסו אני מנהל את חיי, שאם מישהו יחלוק עלי, אני חש כי הוא יערער בזאת על זכות בסיסית שלי בחיים. באופן הנ"ל, הוויכוח כבר לא נשאר בוויכוח, אלא הופך לריב של ממש. נשמע הזוי? הרי המריבה היתה על משהו טכני לגמרי, בלי צרכים רגשיים וכו'?

ובכן, בואו ונבחן זאת. חיזרו לרגע לתחילת הוויכוח. נאמר שהנושא הוא האם לדבר עם הרב'ה של יענקי או שצריך לתת לילד להתמודד לבד. שחזרו את הרגע בו עלה בכם התסכול. מסתבר שלא ברגע הראשון, כיוון שאז זה אכן היה איזשהו דיון ענייני, בו כל צד מציג את עמדתו, ואתם הרי אנשים שיודעים לשמוע עוד עמדות חוץ מזו שלכם. אם כן, מהו הרגע של התפנית? מתי זה יצא כבר מהפרופורציות של ויכוח? אני לא באמת יודע, אבל האמונה שלי בתור איש מקצוע היא כי בשלב מסוים נוצר איזשהו מעגל בו צד אחד הרגיש שהצד השני "אטום", או במילים אחרות: לא מכיר בו כאדם שיש לשמוע בכובד ראש את דעותיו, וזה גרם לו להתקומם ולשדר כלפי הצד השני "תחמושת" בצורה כזו או אחרת, כמו למשל: "בפעם האחרונה שקיבלתי את דעתך, יענקי חזר בוכה הביתה". ובכך המעגל של המסרים "את/ה לא שווה שנקבל את דעתך" הונצח, ולא מצאתם דרך לפתור אותו. זו כמובן דוגמה אחת מני רבות, וישנם מגוון רחב של צרכים לגיטימיים שאנו חשים לעתים שנרמסים במהלך חילוקי דעות, כאשר מהר מאוד הריב כבר בעיצומו כשאנו חסרי אונים.

כיצד פותרים זאת? לו היינו מצליחים לעשות את מה שעשה כותב המאמר, ובעצם לחזור אחורה ו"לתפוס את הנקודה", לשהות בה ולהבין מה בי התקומם, מה גרם לי לכעוס, היינו יכולים לדבר על זה. אני מאמין בכל זוג שאם רק יבוא צד אחד ויאמר "קיבלתי ממך מסר של חוסר הערכה / כואב לי שאני לא יכול לשתף", וכו' וכו', ודאי שהצד השני יהיה קשוב וינסה להבין באמת, ולבוא לקראת. כך מעמיקים קשר. כך בונים זוגיות מודעת לעצמה, בריאה ואיתנה עם ערוץ תקשורת פתוח, מבין ומכיל. אלא מה? זה מעייף. הרבה יותר נוח לזרוק אשמה על הצד השני, "הוא אטום", ולהמשיך הלאה בחיים ללא צורך לנבור ברגשות עצמי ובצרכי הלא ממומשים. ואם זה נח לכם, מי אני שאומר לכם לפעול אחרת? חייכם בידכם.

ולגבי ייסורי המצפון של השואל: האם ללמוד מוסר יעזור? כן, ודאי. מוסר הוא אולי הדבר החשוב ביותר בחיים. אך האם ללמוד מוסר אמור לגרום לי לא להיות מודע לרגשותי, ולא לבנות את אדני ביתי על יסודות של אמון, הקשבה והכלה? ממש לא. טעות נפוצה לחשוב כי "האדם השלם" הוא מי שמתבטל ולא מביא לידי ביטוי את עצמו. עיין ערך גדולי הדור שאדרבה ואדרבה, בנושאים החשובים להם דאגו שיישמע קולם מקצה העולם ועד קצהו. אף אחד לא רוצה להיות נשוי ל"עפר הארץ" דומם שלא מבטא את עצמו אף פעם. חסד אמיתי תעשו עם ביתכם אם תדאגו לעצמכם באמת. לא על חשבון השני, אלא בשביל השני.

מוגש כחומר למחשבה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי. לתגובות - pini41133@gmail.com