אברהם טל: "לפעמים הפרסום גורם לי לסבל מסוים"

נעים להכיר

"אברהם טל, 43, מתגורר בפרדס חנה, גרוש ואב לשניים, מוזיקאי, זמר, יוצר ומפיק".

מאז ועד היום

"נולדתי לבית מזרחי מסורתי. היינו עושים קידוש בשישי, חוגגים את החגים, ושם בערך זה נגמר. הקידוש נכנס לי ללב, ועד היום אני משתדל לעשות קידוש בכל שבת, במנגינה של סבא ואבא. גם כשאני בחו"ל. בבית גם היו המון חום ואהבה, ומבחינתי זה לגמרי קשור למסורת. בסופו של דבר אלה הדברים הכי חשובים שאתה יכול לתת לילדים שלך. לאהוב אותם. אין ביטחון יותר גדול מזה לילדים. כבר כילד כל הזמן חיפשתי ושאלתי שאלות שקשורות למשמעות החיים. לתכלית. ועד היום אני כזה".

(צילום: רגב גל)

עין טובה

"כשהייתי בן תשע נפצעתי במשחק ילדים, וכמעט איבדתי את הראייה באחת מעיני. ובזכות זה למעשה נכנסתי לעולם המוזיקה. כשהייתי בבית החולים הבחור שאושפז לידי ניגן על אורגנית, מאוד התלהבתי מזה, אז התחלתי לנגן גם. ומאז לא הפסקתי. מהר מאוד קלטתי שהמקום הזה של הניגון עושה לי טוב. מאוד טוב. גדלתי במושב מרוחק בצפון, נווה אטיב. זה ממש למרגלות החרמון. גרות שם בערך 30 משפחות, ובישוב כזה מבודד יש לך הרבה זמן פנוי כילד.

"לחלל הזה נכנסה המוזיקה. אחרי שלימדתי את עצמי לנגן על אורגנית המשכתי לכלים נוספים. עבדתי כמוכר עיתונים בישוב, חסכתי כסף, וכל כמה חודשים קניתי כלי נגינה אחר. היום אפשר לומר שאני מנגן כמעט על כל הכלים הנפוצים. פסנתר, גיטרה וגיטרה בס, כלי הקשה, חלק מכלי הנשיפה, ועוד. עד גיל 20 רציתי בעיקר להיות מתופף, ואז גיליתי את השירה. מיד הבנתי שזה המקום שעושה לי הכי טוב בעולם".

שירו הולך לפניו

"חשוב לי להיות מפורסם, אבל בזכות השירים שלי. כל עוד השירים שלי הולכים לפני - זה הסדר הנכון. יש אמנים שהם יותר מפורסמים מהשירים שלהם, והמקום הזה לא נכון בעיני, ולא עושה לי טוב באופן אישי. אני מחפש את השקט. אם אין לי את השקט, אני לא מצליח ליצור. כשאני עומד על במות אני שם במאה אחוז, אבל מחוץ לבמה אני די ביישן. למשל, במקומות הומי אדם תמצא אותי יושב בפינה בדרך כלל.

"האמנים הכי מצליחים, אלה שמחזיקים שנים, הם אנשים שעל החיים האישיים שלהם אתה לא יודע כמעט כלום. שלמה ארצי למשל, אתה לא יודע אם הוא נשוי, לא נשוי, איפה הוא גר. כנ"ל ברי סחרוף ואהוד בנאי. אנשים שהם קלאסיקות. מעבר לזה, אני חושב שמבחינת הקהל, אם האמן לגמרי נגיש אליהם - הוא כבר לא כל כך מעניין אותם".

סימן שאתה צעיר

"אני חושב שמה שהכי מניע אותי ליצור הוא הכמיהה הגדולה שיש לכל אמן - ליצור שיח עם כמה שיותר אנשים. כשאני מוציא שיר והוא מצליח, אנשים שומעים ומגיבים – והיום המשוב הוא מאוד מהיר - ואני רואה שזה עושה להם טוב וזה אושר גדול עבורי. אתה יושב באולפן לבד, מקסימום עם עוד חבר או שניים, יוצר יש מאין, משהו שהוא חיבור של אותיות למשפטים, למנגינה, קצב והפקה, פתאום זה מגיע להרבה אנשים - ואז אתה מבין שהצלחת בהתכתבות שלך.

"זה ממש ממלא לדעת שמשהו ששמת בו את כשרונך משמח אנשים. זה מרגש. נוגע. וזה גם אומר שאתה קשוב לעולם. אמנים בגילי יכולים להתקבע על הסגנון המוזיקלי שלהם. אני שמח שאני עדיין משתנה, כי כל עוד אתה משתנה אתה נשאר צעיר. ברגע שאתה גמיש ולומד דברים חדשים, זה משאיר את החיים מעניינים.

אברהם טל ואבנר שאקי בשיר "קול גלגל":

"עוד לגבי הסגנון של השירים שלי, אני יכול לומר שאני כמעט לא מצליח ליצור ממקום של כאב. כשאני כואב, כנראה שאעשה משהו אחר. לא אכתוב שיר. וגם אם אכתוב, אני מרגיש שהוא לא יעניין אנשים ולכן לא יצליח. אנשים רוצים לשמוח. ברור לי שאפשר לכתוב שיר כואב, כזה שיפתח לאנשים את הסתימה בצינור הדמעות, ויש בזה משהו מבורך. אבל בכל מקרה, אני בוחר לשמח. זה עניין מהותי אצלי, משהו שמגיע מבפנים. ריקוד שמתחיל מהלב ועובר לרגליים הוא הרבה יותר חזק ועמוק מריקוד שמתחיל ברגליים".

ללא הנחת סלב

"לפעמים הפרסום גורם לי לסבל מסוים. אני הולך ברחוב, כולם מכירים אותי, אבל אני לא מכיר את כולם. כולם יודעים עלי כל מיני דברים, ואני לא יודע על אף אחד כלום. ולפעמים ממש מתחשק לי להיות אנונימי. כשאני מטייל בחו"ל ולא כל העיניים מסתובבות אלי, זה ממש תענוג בשבילי. ויחד עם זאת אני רוצה לומר שבמידה מסוימת יותר קל לי עם הפרסום, כי אני יודע שהתפרסמתי בזכות השירים שלי ולא בזכות ידיעות צהובות בתקשורת.

"האהבה שאני מקבל במשך השנים היא אהבה שמרגשת אותי בכל פעם מחדש, כי אנשים ניגשים אלי ובאמת פותחים את הלב. פשוט אומרים דברים כמו: 'תמשיך לעשות את מה שאתה עושה, זה עושה ממש טוב לאנשים', 'אתה לא מבין איך השירים שלך עזרו לי בתקופות קשות', וכו'. אני מרגיש שהשירים שלי עושים טוב לאנשים והם רוצים להעניק בחזרה. כשמישהו עושה לי הנחת סלב יש לו אינטרס, אבל מי שבא ומביע אהבה רוצה לתת בלי אינטרס. ואני יודע להבחין בין שני הדברים.

"אפשר לראות משהו דומה במקרה של אנשים שבאים לבקש סלפי. לרוב האנשים יש טאקט, והם באמת רוצים לשמח את עצמם או אנשים אחרים – אבל אתה ומה שאתה רוצה עדיין מעניין אותם. לעומת זאת, יש אנשים שאתה רואה שלא אכפת להם ממך. הם יכולים למשל לגשת אלי כשאני אוכל. או כשאני בזמן איכות עם הילדים. ולכן לפעמים אני גם אומר 'לא'. למשל, כשאני עם הילדים אני אומר 'לא'. כשאני איתם אז אני איתם, אני אבא שלהם, ולא 'אברהם טל'. לצד זאת, אני מבין את החשיבות שבדבר, ולכן הרבה פעמים אני מפנה לזה זמן מיוחד אחרי הופעות. לא פעם יוצא ששעתיים אחרי ההופעה, כל הנגנים כבר הלכו, ואני עדיין עושה עם אנשים סלפי. הרבה פעמים גם מבקשים שאצלם סרטונים, אבל את זה אני כמעט לא עושה. מזה אני מאוד נבוך".

(צילום: רגב גל)

אך טוב וחסד

"אני מרגיש שאני כל הזמן מלווה במסע שלי. יש בי אמונה מאוד עמוקה שהכל לטובה מה'. ברור לי שזה עולם של חסד. אף אחד לא בא לעשות לנו רע. בגלל זה אני לא אוהב שאנשים מאשימים את אלוקים. ברור לי שהוא רק טוב, ועושה רק טוב, ואם משהו משתבש לנו בדרך - זה פשוט שלב בדרך אל הטוב ואל האור. מתוקף היותנו בני אדם, אנחנו פשוט לא יכולים לראות את התמונה הגדולה. ואף פעם לא נוכל לראות. למשל, בהתחלה, הפציעה שלי בעין נראתה כדבר גרוע ביותר. פחד, אשפוזים, דאגה. אבל בזכותה קיבלתי את המוזיקה, וקיבלתי המון לחיים בזכות זה. לא הייתי אותו בן אדם בלי המוזיקה. היא אוויר לנשימה ולנשמה בשבילי.

"אני עובד בחודשים האחרונים עם בחור שקוראים לו אבי אוחיון. הוא חתום על המון להיטים שיצאו בשנים האחרונות. כל פעם כשאנחנו מתחילים לעבוד וליצור אנחנו אומרים: 'אלוקים תעשה שתהיה לנו ברכה ביצירה ושנוכל להשפיע מטובך'. אני משתדל שהעשייה שלי תהיה למען הכלל, וזה מעלה ומשבח אותה. אלוקים נתן לי חיים, גוף, כישרון וקול, ואני ממשיך את הנתינה הזו על ידי זה שאני מממש אותה ומעניק לאחרים. לפני שאנחנו מתחילים לכתוב, אבי כותב 'בס"ד' על הדף, ואני מאוד אוהב את זה".

לא פחות ולא יותר

"כשאני חושב על העתיד, אני מרגיש שאני בעיקר רוצה להמשיך לעשות מה שאני עושה. שאמשיך ליצור בשמחה, ושהיצירה שלי תמשיך לפרנס את המשפחה שלי בכבוד. בנוסף לזה, אני גם מקווה להמשיך ליהנות מהדברים שעושים לי טוב. אני נוסע המון על האופנוע, גולש, עובד באולפן שלי בבית, ואלה דברים שעושים לי הרבה שקט בנשמה. אין לי חלומות לכבוש את חו"ל או משהו כזה. בעיקר רוצה להמשיך ליהנות מהיום יום".

אברהם טל ואבנר שאקי - טעימה מ'אורות':

לילות של ירח מלא

"בכל שבוע, כששבת נכנסת, אני מרגיש את האנרגיה שלה. ובכלל, אני מאוד רגיש לקליטת אנרגיות. למשל, אני מרגיש אנרגיה מיוחדת כשהירח מתמלא. אני מרגיש משהו מיוחד כשהוא מגיע לשיאו בט"ו בכל חודש, ומרגיש אנרגיה אחרת כשהוא הולך ומתרוקן. בתוך כך, אני יכול לומר שכניסת השבת זה הזמן שאני הכי אוהב בשבוע. השעתיים האלה של לפני כניסת שבת, לפני השקיעה, אין יותר קדוש מזה בעיני.

"אני משתדל להיות בבית בשבת. הרעש של כל השבוע מתנקז לאיזשהו שקט, לזמן המיוחד שלך עם האנשים שאתה הכי אוהב, ואני מרגיש שאני מקדש את השבת מהבחינה הזאת. מעבר לזה, אני לא מופיע בשבתות. פשוט הרגשתי עם השנים שזה לא שייך. שההופעות האלה ממש לא קלות עבורי. לא זורמות טוב. שהן לא נכונות לי. האנרגיה של יום שישי בערב לא מתאימה להופעה. זה רגע של לנוח מהכל, לא להיות בשיא האטרף.

"בנוסף לשבת, יש עוד מצוות שאני מאוד אוהב. למשל, כשאני הולך לים אני מתייחס לזה כמו למקווה. וגם טובל 13 טבילות ומכוון את הכוונות. בים אתה בטל בשישים, וככה מבטל את עצמך כלפי ה'. מעבר לכך, אני גם כמובן מאוד משתדל במצוות שבין בין אדם לחברו. זה הבסיס של הבסיס. התשתית של כל התורה כולה".