עדות אישית: המסע המפרך עד לקבלת הפניה לבדיקת קורונה

אני רק אספר לכם מה הסימפטומים שלי, מי שרוצה ללחוץ את ידי, או אפילו לתת לי טפיחה על השכם, או להחמיר בחיבוק, מוזמן.

ובכן, יש לי חום מעל 38 מעלות, אני משתעל, יש לי קשיי נשימה, יש לי כאבים בחזה צד שמאל, וחולשה נוראה בכל הגוף. אתם בטח שואלים מה הראתה תוצאת הבדיקה של הקורונה? או שאתם כבר לא שואלים. בימים טרופים אלו, של גל שני ענק ממדים שפרץ במלא הכח, אתם כנראה מסיקים מסקנות לבד, ומאבחנים אותי כחולה קורונה. בטח לאחר שיש לי בבית ילד בן 15 החייב בבידוד, עקב חשיפה לרב שלו בישיבה, שאומת כחולה קורונה.

נו? מה בכל אופן התוצאה של הבדיקה?

ובכן, התוצאה היא כמו שניחשתם אבל לא בדיוק. התוצאה היא לא שלילית. אבל לא, הירגעו, אני לא מאובחן כחולה בקורונה, כי התוצאה גם לא חיובית. אתם מן הסתם שואלים איך זה יכול להיות? והתשובה היא, שפשוט עוד לא עשיתי את בדיקת הקורונה.

לא, אל תכעסו עלי, זה לא בגלל שמונת ילדי שמסתובבים סביבי כל היום, ולא הולכים למוסדות הלימוד. לא, זה לא בגללם, זה בגלל משהו אחר לגמרי, שאפילו בחלם עוד לא המציאו. כנראה עובדים על זה שם, אבל אנו הישראלים תמיד מקדימים את כל העולם בצעד אחד, רק הפעם כנראה הצעד הוא אחורה ולא קדימה.

תחילת הסיפור שלי הוא מלפני שבוע, ביום חמישי שעבר. בשעות הצהריים חשתי את כל גופי מתמלא בחום, בזמן שהייתי בעיצומה של פגישה חשובה. שאלתי את הנוכחים למי יש מד-חום לתת לי, ושייקח בחשבון שאם יש לי חום, אז המד-חום לא חוזר אליו. נמצא המדחום, ולצערי גם החום, הפגישה הסתיימה באותו הרגע, וגם כל התכניות לאותו היום ומאותו היום.

הלכתי הביתה והתכרבלתי מתחת לשמיכה, שהפעם הייתה חמה מתמיד. אשתי אמרה ש"לא כל חום זה קורונה", והשתדלתי להאמין לה. ביום שישי החום המשיך בשגרתו, ובמקביל החלו סימפטומים נוספים, עדיין חשבתי שזה לא קשור לכלום, רציתי לחשוב.

בשבת, כמובן שאפילו למניין מרפסות לא הצטרפתי, וזה לא בגלל המרפסת שאין לי, אלא בגלל שפשוט החולשה בכל הגוף לא אפשרה לי להתרומם מהמיטה. איך נראתה סעודת שבת? אני לא יודע, כי פשוט לא הייתי שם. מה עושים?

מתסכל: מסע החתחתים לבדיקת קורונה

מוצאי שבת. מיד כאשר בצבץ הכוכב השלישי התקשרתי אל מוקד אחיות של קופת החולים בה אני חבר, לאחר כמה דקות המתנה, הסבירה לי האחות שהיא לא נותנת הפניות לבדיקת קורונה, ואאלץ להמתין לבוקר לרופא שייתן לי הפנייה.

את הלילה עברתי בהתהפכות מצד לצד, ולא בגלל הטשולנט של שבת שלא אכלתי באותה שבת, אלא בגלל כל המיחושים, שהחליטו להתאחד כולם נגדי, ולגרום לי לחסור נוחות קשה. על הבוקר, חייגתי שוב אל המוקד של קופת החולים על מנת לקבוע תור לרופא. אבל מי שענה לי לא היה רופא, וגם לא אחות, אפילו לא נציגת שירות לקוחות, היה זה הודעה קולית "עקב ריבוי פניות למוקד הרפואי, אנא נסו מאוחר יותר", והשיחה נותקה ללא אפשרות אפילו לבחור מוזיקה בהמתנה, או שיר של הקופה, שמסביר לי עד כמה אני בידיים טובות. אולי גם הם הבינו שיש גבול עד כמה ניתן לעבוד על אנשים.

לאחר שעה ניסיתי שוב ושוב, נתקלתי באותה מזכירה אוטומטית נחמדה ואטומה. ניתקתי עד הפעם הבאה, בה ענתה לי מזכירה אוטומטית אבל פחות אטומה, כי היא אמרה שהם "מיד" עונים לי, הסכמתי לחכות את אורך ה'מיד', ולא בגלל שזה נחמד לחכות כל כך הרבה זמן, אלא רק בגלל שזה לא נחמד שמנתקים לך את הטלפון מעומס יתר.

12:00 בצהריים, סוף סוף עונה נציגת קשרי לקוחות, סיפרתי לה את כל הסיפור שלי בגרון ניחר, והיא אמרה שהרופא שלי לא נמצא במרפאה היום. חשבתי שזה לא אסון גדול, והשבתי שאני לא מתעקש דווקא על הרופא שלי, אלא כל רופא אחר יכול לעזור לי.

הנציגה השיבה לי שלא רק הרופא הקבוע שלי לא נמצא היום, אלא אין רופא משפחה בכלל במרפאה. תוך כדי שיחה, קבעה לי הנציגה תור טלפוני לרופא במרפאה אחרת לשעה 12:30 בצהריים.

בשעה המיוחלת קיבלתי שיחת טלפון מקופת החולים, בשלב זה עוד לא הבנתי שאני בעיצומה של מלחמה מול הבירוקרטיה, ואפילו לא שמחתי מדי שהרופא חייג אלי, אבל מזל שלא שמחתי, כי אחרת שמחתי הייתה מהולה בעצב. זה היה בסך הכל מענה קולי, שבא לספר לי שהרופא עדיין עסוק, ולכן התור נדחה בכמה דקות, עד שהרופא יסיים עם מטופל אחר.

השעה 16:00 אחר הצהריים, זה כבר היה נראה לי מוזר מדי שהרופא עדיין עסוק, והחלטתי לחייג שוב למוקד. אני לא בטוח שיש לכם כח לשמוע שוב מי ענה לי במוקד ומי ניתק לי, אבל לאחר התעקשות ודקות ארוכות של חיוגים והמתנות, הצלחתי לתפוס שוב את נציגת קשרי הלקוחות. לשאלתי מדוע הרופא לא חייג אלי? היא בדקה ואמרה כי מסומן אצלה שהוא כן חייג אלי. עד כאן. זה כבר היה מוגזם בשבילי, אולי הוא חייג אבל לא אלי. מצד שני, לך תתווכח, אם כתוב שהוא חייג, זה הופך את זה בין רגע לתורה שבכתב, שאין עליה עוררין.

מה עושים?

'אין רופא היום. תחכה למחר', אמרה לי הנציגה. 'טוב, תקבעי לי תור למחר לרופא שלי'. 'הוא לא נמצא גם מחר', היא אמרה לי. 'יש רופא אחר, אבל כל התורים תפוסים כבר למחר' היא הוסיפה בשביל הדובדבן. 'תתקשר מחר לנציגות בסניף והן יצליחו לדחוף אותך בין התורים', היא סיכמה כך את השיחה.

יום שני בבוקר, לתפוס את הנציגות בסניף זה כמו לתת דו"ח לילדה מצפון תל אביב על אי עטיית מסכה, אין כזה דבר, סיוט אמתי. התחלתי כבר להקיש על כל המקשים האפשריים, עד שהגעתי לבית המרקחת, המקום היחיד שהסכימו לענות לי, אבל וודאי לא לסייע לי. כמעט ונשברתי.

תאמינו או לא, השעה כבר 18:00 בערב. הצלחתי לתפוס את חדר האחיות. לאחר אין ספור ניסיונות ענה לי אח מאוד נחמד, שניסה מאוד לעזור לי. הוא חזר על הפזמון של כולם, שצריך הפניית רופא. הסברתי לו שהרופא שלי לא נמצא, והוא הסביר לי שכרגע אין רופא חלופי. התחננתי בפניו וגוללתי בפניו את כל התלאות שעברתי עד הנה. בנוסף סיפרתי לו כי יש לי אימא החולה במחלות רקע רבות, שגרה בבית אבות בו כולם בקבוצת סיכון, ובשבוע שעבר לקחתי אותה ברכבי לוועדה רפואית, וסך הכל שהינו יחדיו שלוש שעות. במידה ואני מאובחן כחיובי לנגיף, יש סיכון ממשי למאות קשישים השוהים במוסד. האח הנחמד (ברצינות) רצה מאוד לעזור, ולכן אף פנה לרופא ילדים שהיה בקופה, וביקש ממנו לתת לי הפניה. לאחר דקות של ניסיונות הסיפור לא צלח.

יום שלישי. החלטתי שאני כותב לרופא האישי דרך האתר של הקופה, אולי הוא קורא את זה. ויהי הפלא: בצהריים קיבלתי למייל הודעה של הרופא, שאכן טיפל בבקשתי ובצירוף הפניה. כמה נפלא: לאחר שישה ימים של סימפטומים קשים, אוכל לבצע את הבדיקה המיוחלת.

אני עם דף ההפניה מודפס בידי, וחושב לעצמי מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו?

חייגתי שוב למוקד, ששוב דיווח על עומס, ושוב חייגתי ושוב המתנתי, ושוב ושוב ושוב, עד שסוף סוף זכיתי למענה אנושי. סיפרתי לנציגה כי קיבלתי הפניה, אך היא דאגה לצנן לי את ההתלהבות ואף להקפיא אותה. 'הפניה לבד אינה מספיקה, אתה צריך גם התחייבות', אמרה לי הנציגה. ואוו, זה היה גדול עלי. אבל לאחר שישה ימים לא אשבר.

יום רביעי 08:30 בבוקר, אני מקבל הודעה קולית מקופת חולים כי בקשתי אושרה. שמחתי מאוד, וכמיטיב לכת שכבר יודע את המסלול המצפה לו, התחלתי את היום בניסיונות חיוג, שלשם שינוי הפעם צלחו די מהר, אולי השעה מוקדמת מדי, שאדע להבא.

הנציגה שמחה בשבילי, אך אמרה כי התור הכי קרוב לבדיקת הקורונה הוא ביום ראשון בעוד ארבעה ימים בכפר שלם, חשבתי שאני הוזה בהקיץ.

עשרה ימים אשכב עם סימפטומים קשים ועם חשיפה לאימא ברמת סיכון השוהה בבית אבות שכל דייריו ברמת סיכון?!

עכשיו הבנתי למה החרדים אשמים בהפצת הנגיף, כי הם פשוט לא יודעים לעמוד על הרגליים האחוריות שלהם, ולומר לקופות החולים או למשרד הבריאות: "עד כאן!!!"