יוני הלפרין מ"המשמחים": "בני כבר לא אתנו, אבל רוחו מחייבת אותנו"

לא ציפיתי לפגוש אותם כאן, לא ציפיתי. כבר התרגלתי לראות פעילות של מלאכים במחלקות הסרטן לילדים, אבל כאן, במקום השקט, במחלקות הסרטן למבוגרים, ציפיתי לשקט. הם הפתיעו אותי!

הגעתי לבקר מכר במחלקת המטולוגיה שבתל השומר, ושם פגשתי את "המשמחים של רחשי לב".

אנו רגילים לראות אותם בדרך כלל במחלקות הילדים בבתי החולים ברחבי הארץ. למה דווקא ילדים? כי זה תמיד נוגע יותר ללב. "לא יכולתי להשלים עם המציאות, עם השקט, עם הבדידות, הבנתי שצריך לעשות מעשה, כן, גם כאן יש אנשים שמתגעגעים לבני האדם", אומר לי בצער יוני הלפרין. "איך נחשפת לצרכים של האנשים הללו?", אני שואל, ויוני שותק. אני מחליט להמשיך בשיחה.

יוני (31), נשוי ואב לשלושה. בחיי היום יום תורתו אומנתו, אבל בין לבין, הקים את זרוע המשמחים של ארגון "רחשי לב". המתנדבים של המחלקה הזו משמחים לא רק ילדים מחייכים, אלא גם בוגרים ומבוגרים החולים במחלות חשוכי מרפא, שמהלכים כמו צלליות אנשים, חסרי תקווה, על זמן שאול.

קבוצת חברים מתקבצת יחד בכל שבוע, ועוברת במחלקות האונקולוגיות למבוגרים בתל השומר. המתנדבים מעלים חיוך על פניהם של מי שכבר שכח צורת לחלוחיתו של חיוך. "אם אנשים היו יודעים כמה חיים הם היו יכולים להעניק לאנשים אלו, הם היו רצים כל יום, וכל היום, בשביל לשמח אותם", אומר לי מתנדב נוסף.

 

בעל כרחי הבנתי כמה הם צריכים את זה

תוך כדי שיחה עם יוני, אני מבין מרסיסי דבריו, כי ההחלטה להגיע לנגן, ולקבץ עשרות מתנדבים כל שבוע. לא נחתה עליו ללא כל סיבה.

העזתי לשאול אותו: "ממתי החלטת שאתה מקדיש את זמנך הפנוי לעשיה זו? יום אחד קמת בבוקר, והחלטת שאתה הולך לתל השומר, לשמח אנשים?". יוני נענה והחליט לגלות לי כיצד הכל התחיל. "הסיפור שלי התחיל כשאבי חלה בסרטן, לפני קרוב לעשר שנים", יוני מנמיך את קולו וממשיך, "אבא סבל ארבע שנים ממחלה שלא היה לו שום סיכוי לצאת ממנה. רוב הזמן הוא התנהל רגיל, אבל בשנה האחרונה למחלה, הוא החל לדעוך. חברים שראו את מצבו לא אפשרו לו להישבר, וכך מידי תקופה חברים יקרים היו מגיעים אלינו הביתה, פותחים שולחן ומתחילים בקומזיץ שהיה מרים אותו למקומות אחרים, אתה צריך לזכור שזאת תקופה שלא היה ארגונים שמשמחים מבוגרים. הארגונים היו משמחים רק ילדים. כל מי שמעל גיל שמונה עשרה, אנשים מתייחסים אליו כאילו הוא כבר נושק לגיל מאה ועשרים".

"בחג הסוכות האחרון שלו, אבא שכב רדום במשך כל היום עם חמצן. דאגנו מאוד, והחלטנו שאנו רוצים לעשות לו שמחת בית השואבה, או מסיבת פרידה, תקרא לזה איך שאתה רוצה. הזמנו את כל המכרים שלו, ללא גוזמא, היו שם מאות אנשים שרצו לשמח את אבא, והרבה בעלי מנגנים, ששרו ושימחו במשך שלוש שעות. אבא היה ער כל הערב. בשבילי, הרגיל לראות אותו ישן רוב שעות היממה, ולפתע רואה אותו ער כמה שעות ברציפות, לא היה צריך לומר מילה נוספת, הבנתי מה כוחה של שירה".

מתי היתה הפעם הראשונה שהלכת לנגן לחולה אחר, שהוא לא אביך?

"היה זה כאשר התבשרנו ב'כולל' על אחד האברכים שחלה בסרטן. התארגנו כמה אברכים, והלכנו אליו לתל השומר. הוא שכב בחצי בידוד בחדר 3 ולא יכלנו להיכנס. ישבנו בחוץ והתחלנו לנגן לו. תוך כדי שאנו מנגנים בחוץ, הוא שלח הודעה לאחד מהאברכים. הוא כתב לו שכבר ארבעה ימים שהוא לא מכניס כלום לפיו, אבל עכשיו, הוא חש שמחה פנימית עצומה, שהחזירה לו את התיאבון. זו היתה המחשה חדה מאין כמוה לתועלת שיש בקבוצות מנגנים ומשמחים".

במצב רגיש כזה, אני לוקח צעד אחורה לפני שאני שואל את יוני מתוך סקרנות על מצבו של האברך שחלה. "היה קשה מאוד, אבל ברוך השם האברך החלים. מי יודע אם זה לא בגלל הכוחות שהענקנו לו", מחכך יוני את ידיו בהנאה ובסיפוק.

 

ראובן ושימי, המלאכים בשחור ולבן

ואיך הפכתם למשהו גדול וממוסד?

"במהלך הביקורים הספונטניים שערכנו בתל השומר, הכרתי את מי שנקרא 'המלאך של תל השומר', ר' שימי גשייד, מנכ"ל ארגון 'רחשי לב'. אין חולה אונקולוגי שלא מכיר את שימי ואת אביו ראובן. הם מלאכים בשחור לבן, ולא רק למי שבשחור ולבן, אלא לכולם ממש. דתיים וחילונים, יהודים וערבים. כל מי שהוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא.

"שימי תמיד התעניין בפעילות שלנו, והעמיד את עצמו לכל סיוע שהיינו צריכים. פעם זה מיתר של גיטרה שנקרע, ופעם זה חולה שרוצה משהו טעים. שימי תמיד היה שם. הקשר התהדק לאט-לאט, או מדויק יותר לומר, התהדק מהר-מהר.

"כאשר החלטנו שאנו רוצים לגדול ולהרחיב את הפעילות שלנו, הבנתי כי הדרך הנכונה והיעילה ביותר היא להיכנס תחת 'רחשי לב'. היום אני מבין, שרק דרכם ניתן לעשות דברים גדולים באמת.

"אכן, הפעילות שלנו כיום היא ללא פרופורציות למה שהיה בהתחלה. הן באין סוף האפשרויות שלנו לדאוג לחולים, והן בגיבוש המתנדבים, שחשוב כל כך במקום הזה.

"אתן דוגמה קטנה: בכל יום חמישי, מיד בסיום ההתנדבות, כל המתנדבים מתקבצים מהמחלקות השונות אל טשולנט 'מבהיל', שאיתו דואג מנהל בית הילד שלנו, רמי היקר, לפנק אותנו. ואם רמי כבר מפנק, הוא לא ישאיר את משפחות החולים בצד. כך נפתחים שולחנות נוספים למשפחות המטופלים.

"זה קרה לפני כמה שנים", מתרגש ראובן, מתנדב נוסף של 'המשמחים', לציין מקרה נוסף. "היה יהודי בשנות השישים לחייו, תלמיד חכם, ששימש תלמידי חכמים גדולים כל חייו. לצערי הוא חלה בסרטן, והרופאים התייאשו ממצבו. מה שעצוב מאוד, שגם הוא כבר נואש מחייו. הבן שלו ביקש שנבוא לנגן לו קצת, לשמח אותו ולהפיג לו את הייאוש והכאבים. הגענו בשמחה, שרנו, שמחנו רקדנו, היה מרגש מאוד. אז התחילה ההיכרות שלי אתו.

"לאחר כמה ימים, תוך כדי שאנחנו נמצאים במחלקה, פגשנו במסדרונות המחלקה את בנו, כשהוא שפוף ועצוב. 'זהו, גמרנו', הוא אמר. 'כבר 48 שעות שאבא לא בהכרה, אני מבין שהסיפור גמור', הוא המשיך לומר בקול נמוך. אבל ייאוש זה לא משהו שבלקסיקון שלנו, ולא של אף אחד ממתנדבי 'רחשי לב'. זה לא יכול ללכת ביחד. נכנסנו אליו מיד, כל החבר'ה, עם גיטרה ואקורדיון, והתחלנו לנגן לו את שירי השבת שאהב מאוד. תוך כדי השירה, הבחנו שהוא מרים את ידו, לאותת לנו שהוא מאוד מרוצה. לאחר כמה שעות הוא התעורר לגמרי", מספר ראובן בהתרגשות.

"בשבילי", הוא מדגיש, "בתור מתנדב חדש, החלטתי שאני הולך על זה, עם כל הלב והנשמה. זאת הייתה בשבילי המחשה של הצלת חיים ממש. לאחר כמה שבועות, ביום הכיפורים סמוך לתפילת נעילה, הוא השיב את נשמתו לבוראו".

כששלמה, מתנדב נוסף, שומע את הסיפור, הוא מוסיף את החלק שלו בסיפור, ומספר: "בהזדמנות אחרת, כשפגשתי את בנו, הוא סיפר לי כי אביו אמר לו שיש שני סוגי סרטן. סוג אחד של לפני האירוע שעשינו לו, וסוג שני של אחרי האירוע. זה נתן לנו עוד הרבה כוח להמשיך".

שלמה משתף בסיפור נוסף: "קח למשל את יוסף חיים, מטופל מלא בשמחת חיים, שהשתלת מח העצם שלו היתה קשה מאוד. באחת הפעמים שבאנו, הוא סיפר לנו בעצב שכבר קשה עליו התפילה. 'איך אפשר לומר 'פסוקי דזמרה' בעצבות?', שאל אותנו. כמה דקות לאחר מכן, הפסוקים קיבלו את המשמעות המדויקת שלהם, יחד עם שירה וזימרה שבקעה את כל המחסומים".

 

איזה כיף שדברים שנגמרים עם חיוך

"תנו לי עוד סיפור מרגש", אני מבקש, ומקבל מיד. מתברר שהסיפורים שופעים שם במפעל הייחודי. "בחורה בריאה לחלוטין, החליטה מסיבות שלה שהיא רוצה להיות צמחונית. לאחר כמה שבועות בצמחונות, היא לא חשה בטוב, אבל ייחסה את זה לשינויי האכילה שלה. משהתגברו המיחושים, אמה דחקה בה לבצע בדיקות דם. היא עשתה כמצוותה, ולאחר הבדיקות הלכה עם חברתה לים, שם קיבלה טלפון מרופאת המשפחה, בו היא מצווה עליה לסור דחוף אל חדר המיון בבית החולים. הבחורה ניסתה לדחות את זה, עד שתלך הביתה להתארגן קצת, אבל הרופאה אמרה לה שזה פיקוח נפש מידי. היא הגיע לבית החולים, ולאחר שתים עשרה שעות היא כבר הייתה מחוברת לכימותרפיה. במושגים אונקולוגיים זה נדיר ומהיר מאוד. הבחורה לא הבינה מאיפה זה נוחת עליה, הרי רק לפני כמה שעות היא הייתה בים, וכל החיים היפים היו לפניה, ועכשיו היא בתוך מערבולת עם כל מיני בשורות איוב. זה ברור שמצבה הנפשי התערער מאוד, ובהתאם לכך הזעיקו אותנו באופן בהול.

"הגענו, ניגנו ועשינו שמח כמו שאנו יודעים. היא אמרה לי לאחר מכן, שזה היה אי של שפיות בתוך הסערה שנחתה עליה באחת. זה מה שנותן לנו כוח", הם מסבירים לי.

בניגוד לפעמים קודמות, הפעם כבר לא העזתי לשאול מה שלום הבחורה המדוברת, כי יש גבול עד כמה אני יכול לספוג בשיחה אחת. אבל הם הקדימו אותי: "ברוך השם, הבחורה החלימה מהמצב הקשה בו היא הייתה, ומי יודע אם לא בזכות הכוח שנתנו לה" .

איך מקבלים אתכם החולים?

"החולים תמיד מחכים לנו בכיליון עניים. גם כשהיו מקרים של חולים שעשו לנו קצת חוסר נעימות, תמיד זה הסתיים טוב".

למה אתה מתכוון?

שלמה מספר לי את הסיפור הבא: "באחת הפעמים הגענו לשמח חולה רחוקה מיהדות. היא שאלה אותנו בתגובה: 'למה אין אתכם גם בנות ששרות?'. שאלתי אותה, 'את רוצה שאני אארגן לך בת שתשיר לך?'. היא אמרה לי 'כן'. אמרתי לה - 'אין בעיה, אני מארגן לך, לא בת אחת, אלא כמה בנות שישירו לך'. היא אמרה 'לא. אני רוצה שאתם תשירו יחד עם הבנות'. אמרתי לה שזה לא אפשרי, ועברנו לחדר הבא, שם עשינו שמח כמו שאנו יודעים. ואז החולה מהחדר הקודם הגיעה לקרוא לנו. 'אני חייבת שתגיעו לשיר גם אצלי, גם בלי בנות'. הגענו לשיר לה ושימחנו אותה. 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', זה הסתיים בטוב".

ראובן נוגע בנקודה חשובה מאוד. "באחת הפעמים שניגנו, ניגשה אלינו רופאה בכירה מהמחלקה ואמרה לי 'די, תסיימו עם זה, נמאסתם'. הייתי בהלם, דווקא בגלל שהכרתי אותה. יצאנו בשקט, בלי להתווכח. תוך כדי היציאה, ניגשה אלי אחת האחיות ואמרה לי: 'אל תיקחו את הדברים ברצינות, הרופאה עכשיו בלחץ גדול, בגלל אירוע רפואי דחוף, אבל תדע לך שכל פעם שאתם באים לכאן לנגן, הרפואה הזו שצעקה עליכם, תופסת פינה ובוכה אתכם ביחד'. זה לא אני אמרתי, זה מה שהאחות סיפרה לי".

אני מבין שבשביל לקיים את האירועים, אתם חייבים קשר טוב עם הצוות הרפואי?

"נכון. אנו בקשר טוב מאוד עם הצוות, והם אף מעודדים את הפעילות שלנו. יתרה מכך, הם גם מנתבים אותנו לאיזה חולה צריך ללכת דחוף, ומי זה טיפול נמרץ בשבילו.
אולי אפשר לצטט את אחת הרופאות הבכירות במחלקה כדי להבין את ההסתכלות שלהם – 'כמו קרן אור בחשכת חייהם של החולים'. עם כזו סביבה חמה ותומכת, כיף לעבוד.

"לצערנו, בעקבות וירוס הקורונה, יצאנו להפסקה של חודשיים. כשחזרנו, עם שמירה על כל ההגבלות הרפואיות, אפשר היה לחוש כמה חסרנו לחולים ולצוות".

לסיום, יוני מספר לי על מקרה מרגש במיוחד. "במסגרת הניגונים והשמחה שעשינו במחלקה, הכרתי את בני בריף, בחור מישיבת מיר ברכפלד, שחלה בסרטן קשה. בני נהנה כל כך מהנגינה, עד שהוא החליט, תוך כדי מחלתו, שהוא מצטרף לצוות המתנדבים. היתה לו נגינה מיוחדת, ובסיטואציה שהוא היה בה, זה היה מרגש במיוחד. הפלא הגדול של בני, שהוא הצליח להסתיר את המחלה שלו והטיפולים מהחברים שלו בישיבה. הוא היה הראשון שמקבל טיפול בבוקר, משם היה נוסע מהר לישיבה ומספיק להגיע לסדר ב'.

"לצערנו, בני כבר לא אתנו, אבל רוחו מחייבת אותנו, גם בשעות שלא קל לנו. אנחנו יודעים שזו שליחות, ומשתדלים להמשיך. אביו היקר, שוקי, מתנדב איתנו ללא הפוגה, מסתובב כל היום ממחלקה למחלקה, מחדר לחדר, ומסייע לכל משפחה שאבודה בדרכה. הוא עושה את זה לעילוי נשמת בני ז"ל. יהי זכרו ברוך".