האם לגיטימי להעיר למי שלא חובש מסכה?

מי שיסתובב ברחובות בני ברק בימים אלו יופתע לראות 99% מהתושבים עוטים מסכה!

גברים נשים וילדים, ספרדים ואשכנזים, ליטאים וחסידים  – כולם עוטים מסכה. יש אומרים שהחוויה השלילית של הגל הקודם והטראומה שעברו תושבי בני ברק – היא הגורמת להם זהירות יתר כעת.

אולי זה נכון, אולי לא. כותב השורות היה בשבת באחד האיזורים 'האדומים' של ירושלים שהיו בסגר בתקופה הקודמת, והופתע לראות אחוז זניח של עוטי מסכות.

נראה לדעתי כי מה שאנחנו רואים בבני ברק זהו לחץ חברתי. רבנים, עסקנים גבאי בתי כנסת וסתם עמך נרתמו למבצעי פרסום שיצרו דה לגיטימציה לאי חבישת מסכה, וכך גם מי שלא מאמין במסכה או בכלל לא מאמין בקורונה– נאלץ באווירה הציבורית לעטות מסכה כדי לא לקבל מבטים משפדים או הערות קטלניות.

זה לגיטימי לגמרי להעיר למי שלא עוטה מסכה, ובטח להביט בו בזעם.

ומה כל זה נוגע לפרשת השבוע?

קראנו בשבוע שעבר על מעשה הקנאות של פנחס הנחלץ להוקיע את הפריצות שבמעשה זמרי. 'קנאות' לא פופולרית בדרך כלל, היא נשמעת קיצונית ונראית כנסיון להשליט דעות או דרך חיים על הזולת.

התפיסה המקובלת מוכנה לראות את בית הדין / בית המשפט / המשטרה – משליטים את החוק ואת הסדר אבל לא מקובל להסכים לכך שאזרח יקח את החוק לידים וינקוט באמצעים נגד מפירי חוק, אפילו הערה בעלמא תתקל בזעם של 'מי שמך לשר ושופט...'.

אולם לכל הדעות כאשר אדם מותקף – יש לו את זכות ההגנה העצמית לפחות כאשר זו האלטרנטיבה היחידה. ההלכה קובעת במקרים כאלו 'עביד איניש דינא לנפשיה' ('עושה אדם דין לעצמו' וזה גם בהגנה על ממונו) ובגבול מסוים ודאי הוא רשאי למנוע נזק מעצמו גם במחיר של הפרעה לזולת במילוי רצונותיו. זה מקובל ולגיטימי.

לדוגמה כאשר אדם מסתובב ללא מסכה ולדעת רבים מסכן את הסביבה, אף אחד לא יגיד למי שימחה בו 'מה אתה מתערב...' 'זה לא עניינך מה שאני עושה...'. כולם מבינים שהוא פוגע בסביבה והרשות נתונה לו להעיר וגם לנקוט אותו באמצעים חריפים יותר.

השאלה מהו דבר מזיק לסביבה.

הקנאי תופס את מעשה הפריצות או את העוול הרוחני כמפגע סביבתי, הוא רואה את ההשפעה, את הדוגמה האישית, את הנורמה המשתנה – והוא נזעק.

הקנאי לא בא להשליט את עצמו הוא מזהה פגיעה בו ובסביבה בסף רגישות יותר גבוה.

ההבדל בין קנאי למי שאינו כזה, מגיע מכמה כיוונים. לפעמים זה סף הרגישות לדברים מסוג מסוים.

לפעמים זו מידת האכפתיות הציבורית, ולפעמים זו הנכונות לשלם מחיר אישי – עד מסירות נפש כמו פנחס משום שהאמת בוערת בקרבו.

אבל אף פעם הקנאי אינו מתכוון להשליט את דעותיו על הזולת אלא בא ממקום של הגנה והתגוננות. יש מי שמרגיש שחילול שבת בפרהסיה וחילול הצניעות הן פגיעה יותר חמורה מאשר אי עטיית מסיכה – וזה רק הבדל של מבט...

אולם כדי שמעשה הקנאות יתקבל ויהיה לגיטימי יש צורך באמון הסביבה על טוהר המניעים. אם משוכנעים שכוונתך כנה ואמיתית – גם לא יסכימו עם דעותיך – יקבלו את הקנאות בהבנה. לעומת זאת אם ייראה שאתה גיבור על חלשים – אתה מעיר למי שנראה לך חסר עוצמה, לילד או לילדה, אתה זועם על חרדי או על מי שאינו מהחברה שלך – ומגיב בסלחנות לאחרים – אתה בלתי אמין. כמובן אם אין דוגמה אישית אין בכלל זכות להעיר ולתבוע מאחרים גם במה שנראה כתביעה מוצדקת (ראיתי השבוע תמונה של קבינט הקורונה – כולם, כל השרים יושבים ללא מסכה וללא מרחק, רק המאבטחים מאחור במסכה... נדהמתי, מה מצפים מהציבור?!).

רש"י וחז"ל מספרים שהעם לא קבל את מעשה הקנאות של פנחס, הם אמרו על משקל השם של סבו יתרו הנקרא פוטיאל - 'ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה'. פנחס היה נכד של יתרו – ואם כך הוא לא מספיק נקי כדי להאמין לקנאות שלו, אולי היא באה מרצון לחפות על רקע משפחתי או שהיא באה להוכיח לעצמו משהו.

אבל הקנאי האמיתי לא עושה חשבון 'מה יגידו' – כאשר בוערת בו קנאת ה' וחילול ה' זועק לנגד עיניו הוא מוכן לשלם את המחיר – ובוחן לבבות הוא זה שישלם שכרו 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן – הנני נותן לו את בריתי שלום'!!!