במחשבה תחילה לפרשת פנחס: למה חשוב לתורה שנדע מה לחשו הנשמות הטובות?

"אנגליה הרבה יותר רחוקה מהירח", טען משוגע א'.

"קשקשן", זעף משוגע ב'. "את הירח רואים, את אנגליה לא".

"אתה לא נורמלי!", חרץ משוגע א', "הירח בכלל מחוץ לכדור הארץ".

הוויכוח התלהט ולא נותרה ברירה אלא לתפוס עובר אורח: "תגיד, מה יותר רחוק - אנגליה או הירח?".

"אין לי מושג", השיב ההלך, "אני לא מקומי"...

* * *

נדירות הן הפעמים בהן התורה מפרטת ייחוס משפחתי של מישהו יותר משני דורות.

בכל פעם כזו לומדים חז"ל מהפירוט נקודה מסוימת שבשלה הוסיפו לפרט חוץ משמו של האב גם את שמו של הסב או מעבר לכך. גם אצל "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן".

"לפי שהיו השבטים מבזים אותו", אומר רש"י.

לבזות? את פנחס?

אז ככה: אבא שלו, אלעזר הכהן הגדול בהווה. סבא שלו, אהרן, הכהן הגדול הראשון בעולם. סבא-רבא עמרם היה גדול הדור. משה רבנו הדוד.

"מוכרחים להבין איך קורה שנכד כזה מיוחס רוצח נשיא שבט לעיני כל ישראל?", צקצקו המבזים לשון. "ממש רחמנות על המשפחה. אֵלו בושות". חייב להיות שזה בגלל הסבא מצד האמא, יתרו. הוא הרי היה כומר לעבודה זרה, כנראה משם "ירש" פנחס כאלה מידות גרועות.

ולמה התורה מספרת לנו מה לחששו ה"נשמות הטובות"?

"תסגור בבקשה את החלון", ביקש יאיר. "קר לי".

"אין מצב לסגור", התנגד בועז. "חם לי".

שניהם נתקעו בצפון בשעה מאוחרת בלילה ללא תחבורה ציבורית. קשיש טוב לב שראה במצוקתם הזמין אותם לישון בביתו הריק. בחדר החשוך שכב בועז בצד ימין ויאיר בצד השני של החדר.

כשהקור התגבר, קם יאיר וסגר את החלון. הוא עוד לא הספיק להתכסות שוב וכבר קם בועז ופתח את החלון. לצעוק ולהעיר את הזקן לא יכול יאיר, אבל לקום שוב ולסגור את החלון - בהחלט כן.

מובן שבועז פתח אותו שוב.

מחצית השעה עברה, ויאיר ניסה בטוב. "בועז, בבקשה, קר לי מאוד. אני סוגר את החלון".

בועז לא הסכים. הוא לא יכול בלי חלון פתוח לנשום קצת אוויר.

הדקות חלפו והשעות עברו, אי שם אחרי האשמורה השלישית נרדמו השניים לזמן קצר, עד שיפציע הבוקר. אף אחד מהם לא הסכים לוותר והחלון נפתח ונסגר חליפות.

כשהצליחו להתעורר בבוקר, עם ראש כואב מחוסר שינה, גילו יאיר ובועז לתדהמתם שבמסגרת שסגרו ופתחו כל הלילה - אין בכלל זגוגית...

ראיתי שהביאו לתרץ כך: התורה מלמדת אותנו כיצד היא דרכם של הולכי רכיל, שנדע לזהות אותה ולהיזהר. הולכי דרכים מחפשים פיקנטריה. פרטים עסיסיים על האובייקט התורן.

אם הם לא ימצאו אותה באדם שעליו הם מדברים - הם יחפשו בחורים ובסדקים, יגיעו עד לסבא מצד האמא שפיטם עגלים לעבודה זרה.

לא חשוב שאז הסבא היה גוי. לא חשוב שאחר כך הוא התגייר וחתנו היה משה רבנו. לא חשוב שמבני בניו של יתרו ישבו בלשכת הגזית. אפילו לא חשוב שהנכד שלו - זה שעליו מוציאים דיבה כעת - הציל את כלל ישראל ממגפה קטלנית "בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי".

אותם הולכי רכיל ניצלו לא פחות ולא יותר בזכותו של האיש עליו הם מדברים.

אין להם שום מילה רעה להגיד עליו, אבל "משהו" הרי חייב להיות. "שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה"...

* * *

ויכוח הוא דבר לגיטימי, לפעמים הוא אפילו נצרך ומועיל לבירור הדרך הטובה ביותר לפעול.

בוויכוח, כמו בוויכוח, מוכרחים להגיב לכל טענה, נכון? אי אפשר להשאיר את הצד השני עם טענה שלא ענינו עליה. ואז עושים את הטעות הכי גדולה: מכניסים עיזים לתקציב.

טענות לא מאוד רלוונטיות נוֹרוֹת בזו אחר זו. זה מתחיל ב"קודם כל", ואז מגיע "שנית". יש איזה עשרה 'סעיף קטן' שאנחנו מציבים בזה אחר זה.

אם הצד השני יבדוק את הטענות הללו, הוא יגלה שהן 'לא מקומיות'. הוא יסיק - ובצדק - את המסקנה המתבקשת על הצד הצודק.

במקום לפתוח ולסגור את המסגרת בעקשנות, שווה לבדוק קודם אם יש בה זגוגית.

תהיו ענייניים. זה גם חכם וגם צודק.

ותזכרו: לא מערבים הורים. בטח לא סבים...