כשהוא יבוא, תיבנה ירושלים שלנו שבלב

מסרו לנו חז"ל במשנה במסכת תענית: "חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז: נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל".

האומנם "ארעו" בלשון עבר? או שמא עדיין קורים?

נשתברו הלוחות – בי"ז בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני ולוחות הברית בידו. ומשנראה לעיניו עגל הזהב שעשו ישראל, פרחה הקדושה מלוחות הברית ואז הפכו כבדים מנשוא על ידי משה והוא השליכם לארץ ושברם. האם קיום המצוות חרות באהבה על לבנו? צניעות, שבת, הלכות שבין אדם לחברו / למקום וכו'... האם "כבד עלינו" לקיים את המצוות?

בטל התמיד – האם הקשר היומיומי שלנו עם השם קבוע בלבי? האם אני מקיימת את ה"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"? האם הקשר עודנו בקביעות? בהתמדה? או שמא הטלפון החליף את המקום הזה?

הובקעה העיר – העיר היתה מגודרת בחומות, על מנת לשמור על הקדושה, מה שנקרא היום יראת שמים, שמירת עיניים. האם יש היום שמרנות?

שרף אפוסטמוס את התורה – לשרוף את התורה, זה להחליף את החוכמה שלה ואת הזוהר שלה בחוכמה חיצונית, לשרוף את ההתלהבות, היפך הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה!".

העמיד צלם בהיכל – להכניס לתוך הבית מכשירי מדיה לא כשרים, זה להעמיד צלם בבית המקדש הפנימי, זה לשרוף את הנשמה.

התיקון יכול להתחיל מהיום, צום י"ז בתמוז - צמצום החומר והתעוררות הלב בהשתוקקות לבנייה מחודשת של בית המקדש הפנימי.

"זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג', כ"ב) חותם הנביא מלאכי את דברי נבואתו, הלא היא הנבואה האחרונה שעתידים בני ישראל לשמוע עד עת הקץ האחרון. ומגלה לנו רבי נחמן מברסלב כי "זכרו תורת משה" - ראשי תבות תמוז, בכתיב חסר (תורה רי"ז בליקוטי מוהר"ן).

מהו הקשר בין זכרון התורה לחודש תמוז?

אמרו חז"ל: "אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונים, לא נשתכחה תורה מישראל" (מסכת ערובין דף נ"ד). "ואז בתמוז" מורה רבי נחמן, "צריכים להמשיך זכרון – לתקן את השכחה", כי התורה היא רוחניות" ואשר זך וישר פעלו ושכלו רוחני, יכול לתפוש כל התורה כולה ולא ישכח דבר. כי דבר רוחני אינו תופש מקום ויכולה התורה להתפשט ולשכון בשכלו" (תורה ק"י בלקוטי מוהר"ן).

"שכחה" אותיות "חשכה". לוחות האבן שהוריד משה מן השמים ונשברו על ידי חטאם של ישראל, מצביעים על סילוק השכינה מתוך העם בהיותו תר אחר מעשה תעתועים והבלים.

כל הכוחות הרוחניים הטמונים בנו "נעלמים" נוכח הנטיות החומרניות שלנו. מן הראוי, איפה, ביום זה, לפשפש במעשינו, ולגרום לאותה התגלות רוחנית לשוב ולפקוד אותנו. עלינו להדליק את האור מתוך החושך, לרדוף אחרי הרוחניות בקרבנו, ולחפש את החיבור הרוחני בכל פעולה.

הפעולה היא "כל רודפיה הישיגוה בין המצרים".

מלמדים חז"ל שדווקא בימי בין המצרים אפשר להשיג את האמונה שהלכה לאיבוד ונשתכחה מהלב במשך השנה, ומסבירים שכל רודפ – יה', כל מי שירדוף אחרי השם להשיגו, ימצא את השם בלבו בימים האלה.

הכלל הוא: להמשיך ללכת, להמשיך לעלות לירושלים!

הגמרא בסוכה (מט) אומרת "'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב' - מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל". מהי המעלה הגדולה של נעלי העולים לרגל?

להר הבית ולבית המקדש אסור להיכנס עם נעליים (ברכות סג), אבל בדרכם, בעלייה לרגל, עולי הרגל עדיין עם הנעליים. מה יפו פעמייך דווקא בזמן שהייתם בדרך לירושלים, עם נעליים. באותו זמן שהיו לך הניסיונות ההם, כשהתעייפת, כשלא האמנת בעצמך, בדרך שלך, כשמצב הרוח היה ברצפה.

מה יפו הנעלים – הזמן שהרגשת שהכל נעול, ובכל זאת נלחמת והמשכת ללכת, אף על פי שעדיין לא טעמת את המתיקות של בית המקדש, או לא הרגשת את גילוי השם ואת הארת הפנים שלו כלפייך.

ובכל זאת, את הזמן הזה אנחנו מבלים בדרך, בהליכה בחום, בבוץ, בעפר, בטיפוס הרים באבק, בדרך הקשה, כשאת מלאה בתהיות וטעויות, שאלות ומחשבות – להמשיך לעלות? לשנות כיוון? עד כמה לעלות? ובכל זאת את ממשיכה בהכנעה יחד עם ה"ככה", ללכת ולטפס.

כשתגיעי אל היעד ותסתכלי לאחור תביני כמה החסימה היתה דמיון, כמה הפחד היה מיותר. נכון שלא היה פשוט – אבל ניצחת!

לכן ימי חודש תמוז נקראים ימי דין וקטנות המוחין, ולכן עדיף לא להתמקד בראש – אלא בנעלים... להמשיך ללכת! וכל מה שנעול יפתח ברגע שתתמידי.

הראש יצייר לך פחדים, ייאוש ועצבות, אבל זה הזמן להיות נאמנה לאמונה ולערכים, לביטחון ולתקווה ולהמשיך הלאה גם אם אין תוצאות כרגע.

תשליכי הכל אל השם - ולפעול!

להמשיך ולשמוע על שידוכים, להמשיך עשייה בכל תחום שיכול להעסיק אותך, ולעצור את הנבואה השקרית שמגיעה מתוך שיפוט רגעי של העתיד נוכח חוסר הבהירות של ההווה. כשמצב הרוח שלך לא טוב בהווה, אל תחשבי על העתיד, הפחד מגביל את האמונה שלך ומשתק אותה.

חודש תמוז פותח לנו את זמני התשובה לשאלות שתופסות לנו את הראש ואת הלב בכל יום. האם אני בדרך לעלות לבית השם? האם אני מבינה שבעוד שלושה חודשים אי"ה יש משפט גורלי בראש השנה?

הכנה לראש השנה

שלושת השבועות בין י"ז תמוז לתשעה באב היו תמיד קשים ומלאי פורענות לעם ישראל. האדם מוצא את עצמו בקטנות המוחין. הנפש דחוקה בתקופת בין המצרים, ומכאן מחפשת הנפש אחר מזור, "נחפשה דרכנו ונחקורה".

תמו"ז ר"ת "זמני תשובה ממשמשים ובאים" - בשלוש השבתות של תקופה זאת קוראים שלוש הפטרות של פורענות, ומיד לאחר תשעה באב מתחילים לקרוא שבע הפטרות של נחמה, עד לסיום השנה. עשרה שבועות נותרו עד ליום הדין הגדול של ראש השנה, היום בו מתחדשת השנה ונחתמת.

תקופה זו היא הזמן להתעורר ולהתבונן במה שכדאי לתקן בעצמנו ובעולם סביבנו, כדי להגיע מוכנים למעמד שיכריע את גורל השנה הבאה.

אומר בעל הנתיבות שלום, ששלושת השבועות של בין המצרים אינם רק ימי אבלות על החורבן. אלה ימים שנועדו לעורר בנו את תחושת החיסרון והשתוקקות לתקן את שנאת החינם שהחריבה את בית מקדשנו, "ימי השתוקקות שבהם משתוקקים ישראל ומצפים לישועה. וימים אלו מסייעים לבניית בית המקדש".

הכלל הוא: לרצות את הרצון שברצונות - לכסוף, לרדוף ולהשיג את קרבת השם.

אף על פי שיתמהמה, אחכה לו שיבוא...

בכל יום אחכה... רק שיבוא.

וכשהוא יבוא, היא תבנה – ירושלים שלנו בלב, ותאיר לעולם כולו את מתיקות הגאולה.