הזמר דניאל אדמון: "מצאתי את עצמי בגיל 33, בלי אישה, בלי בית, בלי כסף"

דניאל אדמון, 36, נשוי טרי, מוזיקאי. מתגורר בלונדון, ובה מנהל בית ספר למוזיקה שהקים.

"אחרי שעזבתי את אשתי הראשונה, שהייתה לא יהודייה", מספר דניאל בגילוי לב, "הלכתי לגור אצל הרב שלי, אחד משליחי חב"ד בלונדון. כמה ימים אחרי שעברתי אליו התייעצתי איתו על המשך הדרך, ובסופו של דבר החלטתי שאני חוזר לישראל ומתחיל ללמוד בכולל. הרגשתי שאני חייב לגור בארץ, שזה המקום שלי. אני יהודי, ישראלי, המשפחה והחברים שלי פה, וזה היה מאוד טבעי שאחזור. וגם רציתי ללמוד תורה ולקיים מצוות כמו שצריך.

"כשחזרתי לארץ, התחילה שבירת הכלים המאסיבית שלי. נכנסתי לבלבול אדיר. התחלתי ללמוד בכולל בשכונת גאולה, ואחרי כמה ימים שם פשוט לא הבנתי מה קורה איתי. שאלתי את עצמי: 'מי אני, איפה אני, מה קרה פה בעצם'. פתאום מצאתי את עצמי בגיל 33, בלי אישה, בלי בית, בלי כסף. לא הכרתי אף אחד מהאנשים סביבי, לא ידעתי איך העולם הזה עובד, מה השפה שלו, איך מתנהגים.

"בתחילת התשובה, בבית חב"ד, זה היה אחרת. הרבה יותר דומה לעולם שהכרתי. לבית חב"ד הגיעו אנשים שהיו דומים לי, אבל בגאולה הרגשתי זר. לא ידעתי איך לאכול את זה. ופתאום המגוון של הזהויות הדתיות הציף אותי. לא ידעת אם אני חב"דניק, אשכנזי, ספרדי, ליטאי, חסיד, דתי לאומי. זה היה בלבול מאוד חזק. ברוך ה', הרב שלי וכמה חברים טובים מאוד עזרו לי. בזכותם הצלחתי שוב לעמוד על הרגליים.

"בימים הראשונים שלי בגאולה אפילו עברו לי בראש מחשבות כמו: 'אני לא רוצה יותר את היהדות, לא רוצה לשמוע כלום'. גם הפסקתי להתפלל ולהניח תפילין. יחד עם זאת, היה דבר אחד שלא יכולתי אפילו לחשוב שאוותר עליו - להכניס אוכל לפה בלי לברך. כשקלטתי את זה הבנתי שאם הגעתי למצב שבו אני לא יכול לחשוב על חיים שבהם אני לא מברך על אוכל, אז כנראה שאוכל להגיע למצב שבו גם לא יראה לי הגיוני שלא אתפלל, שלא אניח תפילין, שלא אשמור שבת. דיברתי עם הרב שלי, והחלטנו יחד שאחזור לאנגליה. שאחזור לחזק את הזהות היהודית שלי לידו".

יהדות?! מסורת?! חשבתי שכל הדתיים אותו דבר

אדמון נולד בתל אביב, למשפחה חילונית, וכשהיה בן תשע עבר עם משפחתו לרעות. "נולדתי למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה, יש לי אח ושתי אחיות, אמא סייעת לגננת, אבא היה איש צבא, קרבי, ולכן לא היה הרבה בבית. בשבתות בהן אבא היה היינו עושים קידוש. ובכלל, כשאבא היה בבית אז הוא באמת היה בבית. ממש היה שם בשבילנו. את החיבור למוזיקה קיבלתי במידה רבה ממנו. הוא זה שלימד אותי לנגן גיטרה. לאבא הייתה גיטרה בארון גבוה, ולא הצלחתי להגיע אליה למרות כל המאמצים. כשהייתי בן חמש אמרתי לו שאני רוצה לנגן, ואז הוא התחיל ללמד אותי. תוך זמן קצר, אולי שנה, כבר ניגנתי טוב ממנו.

"בכלל, החיבור שלי למוזיקה התחיל בגיל ממש צעיר. אני זוכר שכשהייתי בן שש נסעתי פעם אחת עם אמא שלי ברכב, ברגע התנגן שיר, וכשהגענו לאן שרצינו היא ביקשה ממני לצאת מהרכב, אבל אמרתי לה שאני חייב להישאר עד שיסתיים השיר.

"סך הכל הייתה לי ילדות טובה בתל אביב, וכשהייתי בכיתה ד' עברנו לרעות, ישוב קטן ליד מודיעין שבו כולם מכירים את כולם. שנים אחר כך, כשהגעתי לקהילה היהודית בלונדון, הקטע של הקהילה היה מאוד מוכר לי. מוכר ונעים. עד גיל 27, עד שטסתי ללונדון, גרתי ברעות.

"גם אחרי שעברנו לרעות המשכתי חזק עם המוזיקה, כשהייתי בן 11 התחלתי לנגן גם על פסנתר. מבחינת מה ששמעתי, הייתי מאוד ממוקד בלהקה מסוימת. אני מאמין שהשנים האלה גם עיצבו אותי ככותב שירים. רציתי לכתוב להיטים. ועד היום זה משפיע עלי. מבחינת מה שאני שומע, כמובן שהיום המוזיקה הישראלית והיהודית הרבה יותר מדברת אלי.

"למדתי ברעות גם בתיכון, אבל כמעט לא הייתי נכנס לשיעורים. הייתה פינה בחצר שהייתי יושב בה בדרך כלל, וגם כשהייתי הולך למקום אחר הייתי מניח שלט שהיה כתוב עליו: 'תכף אשוב, דניאל', כדי שלא יתפסו לי אותה. את רוב הזמן השקעתי בכתיבת שירים, ומדי פעם גם הייתי הולך להקליט בכל מיני אולפנים בתל אביב.

"לגבי מה שקשור ליהדות ומסורת, בשנים ההן לא היה לי שום עניין בזה. לא לרע ולא לטוב. ובכלל, חשבתי שכל הדתיים אותו דבר. לא היה לי מושג שיש כל כך הרבה סגנונות שונים. יחד עם זאת, האמנתי שיש כוח עליון. שיש מישהו שמנהל את העולם. אבל בגדול בגיל ההתגברות מה שבעיקר עניין אותי היה מוזיקה.

לאחר השחרור מהצבא, כרבים אחרים בני גילו, עבד אדמון בעבודות מזדמנות. כשהחל בכך, לא ידע שאחת מהן תשפיע במידה כה משמעותית על חייו. "התוכנית שלי הייתי לטוס לאנגליה מיד אחרי השחרור ולנסות לפרוץ שם המוזיקה, אבל בסוף החלטתי להישאר קצת, אז התחלתי לעבוד כקופאי בדיוטי פרי ובמקביל לימדתי מוזיקה. בעבודה בנתב"ג פגשתי את אשתי הראשונה, שגם עבדה שם. היא עלתה מרוסיה בתור יהודייה, בעלייה הגדולה של 92', אבל על פי ההלכה הם לא יהודיים.אז, העניין הזה ממש לא עניין אותנו.

"הכרנו ב-2004 והחלטנו להתחתן בקפריסין. בתקופה ההיא עבדתי בשדה התעופה כדייל קרקע, ובזמני הפנוי לימדתי מוזיקה והשתתפתי בפרויקטים של להקות שונות. ב-2011 עברנו ללונדון, וכל המטרה שלי הייתה להתרחק כמה שיותר מהישראליות והיהדות. בתקופה ההיא היו כבר לי שלושה אלבומים באנגלית, ורציתי להצליח עם המוזיקה שלי בחו"ל, להופיע ולעבוד עם אנשים מוכרים. תקופה קצרה לאחר שהגענו התחלתי לעבוד בתור סוכן נסיעות, ובערבים הופעתי באולמות. במקביל גם ניגנתי בפרויקטים של אמנים אחרים, וכל הזמן מאוד ניסיתי לפרוץ. החיים היו נוחים סך הכל. התחלנו לחשוב על להביא ילדים, ואז זכיתי להשגחה פרטית ששינתה את חיי.

מלימוד ספרי בודהים בתאילנד – לכולל בירושלים​

"פתאום, באופן בלתי מוסבר", אומר אדמון, "התחילו לי הרהורים קשים של משמעות. שאלות של: 'מה אני עושה בעולם, מה התכלית של כל זה, בשביל מה אני חי, עובד, ולמה בעצם אני לא קופץ מהחלון'. נכנסתי לבירור פנימי מאוד חזק. היה לי קשה לישון בלילה. לא הבנתי בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה. חשבתי לעצמי: 'גם אם אצליח, אתפרסם, אהיה עשיר, בשביל מה כל זה?'. פתאום המחשבה של 'אם אין בורא לעולם ואנחנו פשוט מתים וזהו' מאוד הפחידה והעסיקה אותי. בעקבות כל המחשבות האלה יצאתי לחיפוש רוחני נפשי ויסודי, וכמו יהודים רבים - חיפשתי בכל מקום חוץ מיהדות.

דניאל אדמון (צילום: חיה שרה גסטטנר)

"התעניינתי באיסלאם, בנצרות, בבודהיזם ובדתות נוספות. למשל, כשהייתי בתאילנד קראתי ספר של בודהה, נכנסתי לזה, היו שם דיבורים על רוחניות, אבל לא קיבלתי תשובה כוללת. לא הבנתי מהתוכן שם בשביל מה אני חי. זה לא הגיע לעומק. אחרי תקופה של חיפושים, ה' יתברך האיר לי פנים ועשה איתי חסדים גדולים, ממש ניסים ונפלאות, והראה לי באופן חד משמעי שהמקום שלי הוא ביהדות, ולא רק שזה המקום הכי מתאים לי, אלא שזה גם זה מחייב אותי.

"אחד המקרים שראיתי בהם השגחה פרטית מיוחדת היה כשאמרתי לקב"ה: 'אני מבין שאתה קיים, ואני מבין שאתה שולט בעולם, ואני מבין שבראת אותי ואתה שומע אותי עכשיו, ואני באמת רוצה להתחבר ולהתקרב אליך, אבל מרגיש שאני לא יכול לבד. אתה חייב לשלוח מישהו שיעזור לי'. זו הייתה תפילה שממש יצאה לי מהלב. באותה תקופה עבדתי בסוכנות נסיעות, ויום אחד המנכ"ל אמר לי שהחוזה של המשרד שלנו הסתיים ובעלי הנכס החליטו לא לחדש אותו, ולכן אנחנו עוברים למשרד חדש, ושהוא רוצה שאני אהיה אחראי על המעבר.

"אמרתי לו שאעשה זאת, לקחתי ממנו את הכתובת, אני מסתכל בגוגל ורואה שבסמיכות למשרד החדש יש בית חב"ד. באותו רגע הבנתי שזה איתות מהקב"ה. תשובה ישירה למה שביקשתי. כבר באותו ערב הגעתי לבית חב"ד, והרב שפתח לי את הדלת הוא הרב שלי עד היום. הוא הכניס אותי לעולם התורה והמצוות, ועשה את זה בצורה מאוד חכמה ועדינה. בהתחלה רציתי להיכנס לזה באטרף, והוא מאוד מיתן והרגיע אותי.

"חזרתי בתשובה בגיל 29, והרגשתי שבזבזתי המון שנים על דברים לא חשובים, אז בתחילת התשובה הייתי בטירוף. הייתי באורות מאוד מאוד גבוהים. עד אז לא ידעתי כמעט שום דבר שקשור ליהדות, ופתאום ראיתי את האור, אז רציתי לעשות את הכל והכי טוב. בבת אחת נחשפתי לכל כך הרבה מידע ודברים חדשים. הייתי מאוד מבולבל. למשל, ניסיתי ללמוד גמרא ולא הצלחתי. תודה לאל, הרב שלי כיוון והדריך אותי ולאט לאט הדברים הסתדרו. עם הזמן הבנתי יותר ויותר במה מדובר, והחלטתי שאני מקבל עלי את ההתחייבות הזאת. ברגע שעשיתי את זה - החיים שלי השתנו לבלי היכר. אחרי ההחלטה הזו הכל היה נראה אחרת".

אני מבקש סליחה

"ככל שהזמן חלף קיבלתי על עצמי עוד ועוד דברים שלמדתי", אומר אדמון, "למשל כשרות ושבת, אבל בשלב הזה עוד לא ידעתי שמבחינת ההלכה אסור לי להישאר עם אשתי. לאט לאט, ממש בעדינות, הרב התחיל לדבר איתי על זה, וגם אני פתאום הרגשתי שזה כבר לא שייך. זה היה קונפליקט חזק מאוד. היינו 13 שנים יחד, ומערכת היחסים בינינו הייתה טובה, פתאום, משום מקום, התהפכתי. השתניתי. והרגשתי רגשות אשמה מאוד חזקים בגלל זה.

"בתוך כך המשכתי לקבל על עצמי דברים נוספים כל הזמן, בשלב מסוים כבר הפסקתי לאכול מהאוכל שלה. העניין של הפרידה כבר עלה מדי פעם בפעם בשיחות בינינו, אבל שום דבר לא היה מוחלט. הייתי ממש קרוע. זה לקח קצת זמן, אבל בוקר אחד אזרתי אומץ והלכתי. יצאתי מהבית שלנו והשארתי לה הכל. לפני שיצאתי מהבית אמרתי לה שפה זה נגמר, שאני צריך לעזוב, ושאני מבקש סליחה. היה שם הרבה בכי. ופשוט הלכתי. זה היה מאוד מאוד קשה. הקב"ה עשה איתי חסד מאוד גדול, ועזר לי לעבור את הדבר הזה בשלום.

"משם, כמו שאמרתי, עברתי לגור אצל הרב שלי. הקב"ה זיכה אותי ברב שלקח אותי ממש כבן בית. חגים, שבתות, הכל אצלו. הוא לימד אותי איך יהודי חי, קנה לי ארבעת המינים, ובשלב מסוים גם מינה אותי לעוזר שלו. בנוסף, אחד הדברים שהרב עזר לי בהם היה קשור לנגינה. איך שחזרתי בתשובה הפסקתי לנגן. חשבתי שזה לא ילך. חשבתי לעצמי שאני יהודי שלא יודע מה זה משנה ומה זה גמרא ומה ההבדל ביניהם, אז לא הגיוני שאנגן, שאבזבז את הזמן שלי על זה. ואז במשך שלוש שנים רק למדתי תורה, ולא ניגנתי בכלל.

"מוזיקה זה דבר שמאוד טבוע אצלי. ולא הצלחתי באמת להחזיק את עצמי ולהיות מאושר בלי זה. וזה הכניס אותי למצב רוח לא טוב. למזלי הרב שלי זיהה את זה, ואמר לי שזה לא טוב שאני לא מנגן. הוא גם הראה לי שיחה של הרבי מלובביץ' שבה הוא אומר שאם לבן אדם יש כישרון מסוים - יש לו חובה לעסוק בו. כשחזרתי לכתוב ולנגן הרגשתי שלראשונה אני רוצה לכתוב בעברית. זה היה לי קשה, אז פשוט התחלתי להלחין פסוקים מתהילים, אבל הרגשתי שאני לא מספיק חזק ומוכשר בשביל זה.

"כדי לכתוב בעברית הבנתי שאני צריך להקשיב למוזיקה ישראלית ויהודית, וזו הייתה תקופה שבה התרגשתי ממוזיקה בצורה בלתי רגילה. פתאום שירים בעברית דיברו אלי כל כך חזק. אביתר בנאי, יונתן רזאל, שולי רנד. והתקופה הזו שינתה את כל היצירה שלי. עולמות חדשים נפתחו בפני. אפשר לראות את הכיוונים האלה בשירים האחרונים שהוצאתי, בהפקתו של שחר קאופמן, שהולך איתי צעד אחר צעד.

"במקביל להתפתחות שלי במוזיקה היהודית, רציתי להתחיל זוגיות חדשה, יהודית וכשרה. הרב שלי הכיר אותי, וידע שאם אתחתן מהר יחסית – זה לא יהיה טוב. הייתי צריך לעבור כמה דברים. חיכיתי שהגירושין שלי יוכרו על ידי הרשויות באנגליה, וכשהייתי מוכן - הרב שלי התיר לי להתחיל לצאת לשידוכים. במשך שנה וחצי הייתי בשידוכים, זו הייתה שנה מאוד לא פשוטה, שנה עם הרבה תפילות ותחנונים לה'. בהמשך הדרך, בהשגחה פרטית מופלאה הכרתי את אשתי, ונפגשנו במשך כמה חודשים. ממש לפני שהקורונה פרצה החלטנו שאנחנו רוצים להתחתן. ברוך ה' החתונה הייתה לפני כמה שבועות, ואני מאוד שמח ומודה לקב"ה על כך שזיכה אותי לחיות חיים של משפחה יהודית, להקים בית כשר. עברתי הרבה עד שהגעתי לאיפה שאני עכשיו, אבל העיקר שהגעתי".