איה קרמרמן: אל תחכו למצבי קיצון כדי להסיר את המסכה ולהראות אהבה

לפני מספר שבועות קיבלנו הזמנה לחתונה. בסימן טוב ובמזל טוב אנחנו מזמינים אתכם להשתתף בשמחת כלולות ילדינו היקרים, מרחוק. כלומר מהבית, אל תחשבו להגיע באמת. הזמנה וירטואלית לחתונה זומית.

האמת, הייתי מבסוטה. ברוב המקרים, רובנו מוזמנים לאירועים של קרובים־רחוקים: לא קרובים מספיק בשביל שנרקוד משמחה בגלל המאורע, לא רחוקים מספיק בשביל לא להיות מוזמנים. משהו באמצע. בז'רגון ההפקות קוראים לזה המעגל הרחוק. אז כשהוזמנו לחתונה ומראש נאמר לנו שאנחנו לא באמת מוזמנים, זה היה בבחינת לרקוד על שתי החתונות. פתרון נפלא. מאמצת גם לשנים נטולות קורונה.

כמו בסרט הוליוודי

כיוונו שעון מעורר לזמן החופה המשוער, התלבשנו במיטב פיג'מותינו, חוץ מילד אחד שלבש חולצה לבנה, והתיישבנו על הספה. בלי להתלבש, בלי בייביסיטר, בלי שהמסכה תידבק לפנים בחום, הגענו לחתונה. היה נפלא. החופה שודרה בקלוז־אפ. יכולנו לראות את הפה של החתן ממלמל תפילות בלחש. הכלה הזיעה מתחת להינומה העבה. ההורים והסבים היו מרוגשים. האמת, אם היינו מגיעים פיזית לחתונה - כמי ששייכים למעגל הרחוק, סביר להניח שהיינו מוצאים שותף לאותו מעגל ומפטפטים את דרכנו מהחופה היישר לבר, לקחת איזה משקה עם המון קרח. דווקא הריחוק הפיזי גרם לנו להרגיש כאילו אנחנו צופים בסרט הוליוודי, ולהתחבר לגיבורי העלילה.

הצלם הגדיל ראש ולא התפנה לצילום הקהל. במקום זה, הוא נדחס כעיתונאי שטח מיומן והמשיך להתמקד באקשן תוך חירוף נפש אמיתי. ברגע שתם טקס החופה, בניגוד להנחיות, החברים של החתן הצטופפו בריקודים סביב החתן והכלה. הצלם, הזוג הטרי, החברים של החתן ואנחנו, כולנו שמנו פעמינו לכיוון חדר הייחוד. הילדים ישר האירו: "אמא, הם לא שומרים מרחק. אמא, הם יידבקו. אמא, איך החתן יודע שלכלה אין קורונה? הם יהיו בבידוד עכשיו יחד?".

בעוד הילדים סוגרים ביניהם איזו שוויגער מביאה ומתי אוכל לבידוד של החתן והכלה, החבר'ה של החתן החלו לשיר ולרקוד, מתרגשים מהזוג החדש שזה עתה נולד. טוב, הם היו מהמעגל הקרוב. גם החתן והכלה שהחזיקו ידיים נראו מאוד מרוגשים מהמעמד. ברור שאם היינו בחתונה בחי, גם את החלק הזה היינו מפספסים, בדרך לתפוס את מקומנו בשולחן שליד היציאה, מתכננים את נתיב המילוט. החברים של החתן זימרו במלוא גרונם, קפצו ללא הפסק. אחרי מטרים ספורים הם נשברו אחד אחד. מסיכת הפנים הפכה לתומכת־סנטר במקרה הטוב, ולעגיל תלוי במקרה הפחות זהיר. שוב הילדים התרעמו. "מה? איך הם מסכנים את החתן והכלה?". בתוך ההמולה הדו־מוקדית הזו, רק אני ישבתי שקטה.

לבבות רוצים להתחבר

לפני מספר שבועות, לא הרבה לפני אותה חתונה, קיבלנו הודעה איומה. קרוב שלנו נפטר בטרם עת. לא מקורונה, אבל בנסיבות טרגיות לא פחות. בחור צעיר, שהנשמה שלו נאכלה לאט לאט בגלל שנאת אחרים. סיפור כואב ועצוב שהלוואי ולא היה לו מקום בעולמו של הבורא. מבלבל מאוד שכן. אבל כנראה שזה המחיר שאנחנו משלמים על פריווילגיית "זכות הבחירה". יש כאלו שבוחרים ברע ומפיצים אותו, מרעילים איתו את הטוב.

הלכנו ללוויה, עטופים במיטב אמצעי המיגון. עמדנו מרחוק. הפעם לא בגלל שהיינו במעגל הרחוק, אלא בגלל הקורונה. בעצם, כמו בחתונה ההיא, גם לכאן המעגל הרחוק לא הגיע. הקשבנו להורים מספידים. כואבים. מקבלים את רוע הגזרה במילות פרידה אוהבות. יש רגעים שלמסכה תפקיד לא צפוי. היא סופגת דמעות מצוין.

כשתם טקס הקבורה, אנשים הצטופפו סביב האבלים, בניגוד להנחיות. אנשים עמדו בשקט בתור לנחם. בכל פעם שאחד המנחמים ניגש אל ההורים, הוא הוריד את המסכה. היה ניכר שלא נאמר פה המשפט האלמותי, שאירונית נאמר תמיד במקרי מוות, "שלא תדעו עוד צער". אפשר היה לראות שכל מי שהגיע חווה בליבו צער על המציאות הבלתי נתפסת. שוב התבוננתי מהצד. בשקט.

שני אירועים, בשני קצוות החיים. שני ניגודים, מכנה משותף אחד. לב שרוצה להתחבר ללב אחר. בחתונה החבר'ה של החתן כל כך שמחו, הלב שלהם פעם באותה מהירות שבה הרגליים קפצו. המסכה, שתפקידה להגן על החיים, פתאום העיבה על החיים עצמם. היא לא רק ניפתה חיידקים, אלא סיננה גם רגשות ושמחה. הבחורים לא יכלו לשאת את ההרגשה שהחתן והכלה לא יראו את החיוך שמרוח להם על הפרצוף. הם לא יכלו לסבול שאי אפשר לראות את האושר שקורן להם מהפנים. אושר שמגיע ישירות מלב שאכפת לו. הם הרגישו שבשביל לשמוח במלוא הלב והגרון, הם חייבים להיות נטולי מחיצה, נטולי הפרדה.

אותו דבר קרה גם בלוויה. הלב של המנחמים צרב מכאב, עד כדי כך שהוא הקרין להם על הפנים. הם לא יכלו לשאת את המחשבה שההורים השכולים לא ידעו עד כמה הם אהבו, עד כמה הם הולכים להתגעגע. הם לא יכלו לסבול את המחשבה שהמסכה תסתיר את הסערה שמתחוללת בליבם. הם סירבו להישאר מוגנים, להתחבא מאחורי המסכה ולהרגיש מנותקים מהכאב הזה.

שני מקרים, שני קצוות של החיים. דבר אחד משותף: אהבה שמסרבת להתמגן. כשבאמת אכפת לנו, אנחנו חייבים להביע את זה. כשבאמת אכפת לנו, אנחנו רוצים שידעו את זה. גם בעולם טרום הקורונה התרגלנו לעטות מסכה. להסתיר רגשות. לשפץ חיוכים מזויפים. להציג תמונה מושלמת. דווקא המסכה החיצונית היא זו שפתאום מאירה לנו שאנחנו מעדיפים להיות נטולי מסכה.

אל תחכו למצבי קיצון כדי להסיר אותה ולהראות אהבה. כי האמת היא שאנחנו מתגעגעים לראות את הלב מרוח על הפנים, מחבר בין אנשים. בלי קשר לקורונה. מצד שני, בתקופה הזו אולי כדאי שנזכור שדווקא השארת המסכה על הפנים מראה שאנחנו אוהבים. אבל רק זו החיצונית.

פודינג פירות יער

מתכון נהדר, תחליף לפודינג או יוגורט מתוק לבוקר, תלוי כמה שיבולת שועל וכמה נוזל מכניסים פנימה. רוצים מרקם פודינג? הכניסו פחות נוזל. רוצים מרקם יוגורט? הוסיפו יותר.

בכל מקרה, שתי האופציות עדיפות מבחינה בריאותית על גביע יוגורט קנוי.

כמות המייפל תלויה במתיקות הפירות. אל תפחדו לטעום ולתקן.

המצרכים:

1 כוס פירות יער קפואים // 3 כפות חמאת שקדים // 1 כף קוואקר // ¾ כוס חלב שקדים // 3 כפות מייפל טבעי או דבש

לרוטב פטל: 1/2 כוס פטל קפוא // 2 כפות סוכר חום

אופן ההכנה:

במעבד מזון או שייקר טוחנים את כל הרכיבים // טועמים ומתקנים טעמים // בודקים את המרקם ומחליטים על הסמיכות הרצויה. מביאים בחשבון שהוא מתקשה במקרר. אם רוצים שהמרקם יהיה נוזלי פחות, מוסיפים עוד כף קוואקר או כף חמאת שקדים // מחלקים לגביעים או לכוסות // מכניסים למקרר בכלי אטום.

להכנת הרוטב: מחממים מספר דקות את הפטל והסוכר עד שהסוכר נמס לחלוטין // טוחנים את הרוטב // לקבלת מרקם חלק אפשר לסנן את הרוטב במסננת דקה // שומרים את הרוטב במקרר בכלי סגור // לפני ההגשה מוזגים מעט רוטב לתוך כל כוס פודינג.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".