המפתח שאומר לדבורי וקשטוק: "בואי, זה הבית שלך"

השבוע הגעתי להורים שלי, כדי לעזור לאבא שלי באיזשהו עניין דחוף. אמא שלי סיפרה שהוא כנראה שכח את המפתח בדלת, מבחוץ, ומישהו לקח אותו, והיא לא ישנה בשקט. כמובן שדיברנו על החלפת צילינדר מבלי לפגוע באבא, שמרגיש היטב את הזקנה בכל יום שעובר ומתכחש לעובדה שהוא קצת שוכח פה ושם.

לפני שהגעתי הוא השאיר לי הודעה בתא הקולי: "תביאי איתך את המפתח של הבית שלנו, החלפתי צילינדר. אני אביא לך מפתח חדש. סבא, אבא, תודה".

זה הנוסח.

לכאורה הודעה פשוטה, לא מעניינת. סתם, מפתח.

בשבילי, זה משהו אחר.

מי היה מאמין שהוא יזכה להיות סבא לילדים שנשבעתי לפני אי אלו שנים שלא אביא.

והקול שלו... כבר לא טכני. כבר לא קר. כבר לא מרוחק.

קול של אבא.

* * * 

הנה קצת הסבר: לפני כ 15 שנים, כשהייתי גרושה, מחוץ לעולם החרדי, כשגרתי בדירת רווקות באחד החורים הנידחים של ירושלים בניגוד לרצונו של אבי, קיבלתי יום אחד טלפון ממנו. זה בערך היה הניסוח: "החלפתי צילינדר. יש פה מפתח בשבילך". ניתוק.

לא שלום לפני, לא שלום אחרי. הודעה לקונית.

זה היה בתקופה סוערת במיוחד. הוא לא דיבר הרבה. הוא אף פעם לא מדבר הרבה בכל מה שקשור למערכות יחסים, אבל העיניים שלו תמיד דיברו. והיה שם הכל: כעס, אכזבה, צער, כאב, אבדן, ריחוק, אבל.

הייתי הסיוט של כל מה שהורה מאחל שלא יקרה לו: ילדה שסטתה מהדרך.

לא עזבתי את הדת מעולם. היו קווים ברורים מאד: שבת, כשרות בסיסית וכו'. ובכל זאת, בשביל אבא שלי, שהיה תמיד עמוק בתוך עולם החסידות, וכל רמ"ח ושס"ה שלו היו טבועים בדורות של דרך אחת ברורה, הייתי רחוקה מאד.

והבושות. אוי, הבושות.

אבל אני הייתי בהישרדות בלתי אפשרית וחציתי את הקו האחרון שנזהרתי מלחצות: עזבתי את הבית של ההורים לדירת רווקות.

הוא לא ניתק את הקשר כמו שהוא איים, ואני הבטחתי שאגיע כל שבת הביתה כדי שהוא ירגיש שהוא "בשליטה" על מה שקורה איתי, ומאותו רגע הנושא לא נפתח, אבל הפצעים של כולם דיממו.

והבית כבר לא היה "בית" בשבילי. לא הרגשתי כמו בת שיכולה פשוט להיכנס הביתה.

והאמת, גם לא רציתי. רציתי להתרחק.

ואז, איש בליעל נכנס לבית ההורים שלי בצהרי היום ושלף את המפתח מבפנים, כנראה כדי להיכנס מאוחר יותר בקלות. אמא שלי תפסה את זה בזמן ומיד החליפו צילינדר.

בלילה, כששוחחתי עם אמא, הבנתי שהמפתח שיש ברשותי כבר לא יפתח לי את הדלת של הבית שלהם, גם אם ארצה, גם כשארצה. וזה שבר אותי.

המרחק ביני לבין אבא היה כזה גדול, שהאמנתי שהוא ינצל את המציאות הזו ו"יעניש" אותי, ולא יהיה לי מפתח, שהרי ממילא אני מגיעה רק לשבת, וגם זה בכוח כמעט.

לא אמרתי מילה לאמא שלי, שגם ככה הייתה מרוסקת ממני, וכל מילה ביננו הייתה עילה לשיגור פצצת אטום.

והלב שלי חיכה למפתח, ללב של אבא.

הגעתי בשישי. כאילו כמו תמיד. בלי מפתח שמתאים לדלת.

הרגשתי אורחת.

בכניסה לבית, על השולחן, היה מפתח. הסתכלתי עליו, אבל קברתי את מה שעלה איתו. "זה בטח המפתח של אמא", אמרתי לעצמי.

* * * 

הכנסתי את המזוודה לחדר שלי ובאתי להגיד שלום לאבא, שתמיד יושב באותו המקום.

"שלום" נימוסי שלא מצליח לייצר כלום. אפילו לא שיחה על מזג האוויר.

הוא לא הסתכל לכיוון שלי באותן שנים. אולי מעדיף לא לראות את הלבוש השונה, שגם אם עמד בגדרי ההלכה, עדיין היה אחר, זר, לא שייך.

אולי לא יכול היה לראות את הבת שלו קוראת תיגר על כל מה שעמל עליו, על "בית אבא".

באותה הפעם, כשאני בדרך אליו מקצה הבית, הוא קרא אלי ממקומו "יש לך מפתח על השולחן בכניסה".

וזהו.

זה אבא.

קצר, פשוט. טכני.

בלי מבט בעיניים, בלי נימה אישית. אף פעם לא היה. לפחות לא עד לפני מספר שנים.

חזרתי על עקבותי, לקחתי את המפתח, ובקושי הצלחתי לעצור את הדמעות שברחו עוד לפני שנכנסתי לבונקר שלי. החדר הפרטי שאף אחד לא העז לדרוך בו כשאני הייתי בבית.

אבא זכר אותי והכין לי מפתח. הוא הכריז באופן לא רשמי שעדיין הבית הזה הוא הבית שלי.

בכיתי בהיסטריה. כל מה שלא העזתי להרגיש כלפי הבית הזה צף, לטוב ולמוטב. אבל בעיקר עלה הרצון לדעת שהוא עדיין בית עבורי. גם אם אני בוחרת כרגע להתרחק ממנו.

זה היה רגע בלתי נשכח, של התרגשות עצומה של ילדה שפעם ראשונה מרגישה שאבא שלה אומר לה אחרי כ-24 שנים, "זה הבית שלך".

מאותו הרגע חלה תפנית ביחסים שלנו, לפחות בהרגשה שלי.

התקרבתי. הבנתי שמאחורי הטון והקרירות יש אדם שמפחד להתפרק, מפחד להרגיש, ולא יודע איך מדברים את מה שמרגישים.

אני התחלתי לדבר את מה שלמדתי בדרכי: "התגעגעתי", "אני גאה בך", "אתה אבא נדיר".

ועם התהליך שאני עשיתי עם עצמי ועם ההורים, הדלת אל הלב שלו נפתחה.

היום, אבא שלי יכול להגיד (לאחרים, כך קל לו יותר, אבל מה זה חשוב) שיש לו מלא נחת ממני ומהמשפחה שהקמתי. הוא יודע לתאר שהוא "מתרגש" ו"שמח", מילים שפעם לא היו בלקסיקון. הוא מסתכל לי בעיניים והן מצועפות מדמעות של אהבה.

הוא מדבר יותר, משתף. אני אומרת לו מילים טובות שבחיים לא העזתי להגיד לו, והוא מחמיא בעקיפין, בזהירות, בצמצום, אבל בשבילו זה יותר ממה שאפשר לחלום אפילו.

והנה, השבוע, הוא הכין לי מפתח. בקושי נכנסתי בדלת של הבית והוא קרא לי אליו. לא הניח על השולחן מרחוק, אלא קרא לי, שאתקרב. "תביאי את המפתח הישן וקחי את החדש".

ניגשתי אליו, נתתי לו את המפתח. הוא הגיש לי ביד את המפתח החדש.

נראה כמו התייחסות מוגזמת לפרטים, אבל תאמינו לי, אצל אבא שלי יש לכל דבר משמעות.

ולילדה שבתוכי, יש לכל תנועה - פרשנות.

* * * 

הסיפור הזה משמעותי עוד יותר בימים שבהם אנחנו נקרעים בין עולמות.

הקורונה הרחיקה את מה שקצת התקרב. הפערים בין החרדים לחילונים הפכו להיות כמעט מקבילים. נוער שנשר – נושר עוד. נוער שלא נשר, חלקו החל לנשור.

וברקע, סדרה שהפיקו 2 חוזרים בתשובה, שעלתה לרשת תחת השם "עוד ניפגש".

הסדרה מפגישה בין 5 דמויות חילוניות ל-5 דמויות חרדיות: אבא, אחים, בן... שלא דיברו זה עם זה עשרות שנים, חלקם אפילו 30 שנה, רק בגלל שאחד מהצדדים חזר בתשובה.

הסדרה מלווה את הצד החילוני ונותנת לו לראות את הצד החרדי ממקום אחר, ועם ההתנגדויות שצפות עולה גם אמפתיה ויכולת לראות גם את הצד השני.

הסדרה מסתיימת במפגשים מרגשים של הצדדים שהתרחקו כל כך, ואי אפשר שלא לבכות כשרואים אם שמחבקת את בנה, שהוא בעצמו אב לילדים, או אבא שנטש את בתו החילונית והקים משפחה חדשה, וסוף סוף הם מדברים והוא לוקח אחריות על כך שלא ידע איך לגשת אליה.

צפיתי בסדרה כשחצי מהזמן אני דומעת.

אני לא חוזרת בתשובה לפי הגרסה המקובלת של אדם שבא מעולם חילוני ונכנס לעולם החרדי. אבל עזבתי את הקהילה והמגזר למשך מספר שנים רק כדי לגלות שהכי נכון בשבילי לחזור הביתה, ממקום של רצון ובחירה, ומאז אני חוזרת עם תשובה כל יום מחדש, ושואלת, ועונה, וחוזרת כל הזמן, ומתקרבת עוד פסיעה ומתחברת עוד.

ומתוך ההיכרות עם הקצוות של העולם החרדי והחילוני, והמפגש הלפעמים בלתי אפשרי ביניהם, והרצון להיות מובנת, לקבל אהבה וקבלה בלי תנאי, מפרק אותי לחתיכות.

כי מה אנחנו בעצם רוצים? אהבה וקבלה. זהו.

ובכל התהליכים שאני מלווה את לקוחותי, שהן באות מכל העולמות: חילונית כחרדית, חוזרת בתשובה כמו יוצאת בשאלה, בלי קשר למעמד חברתי או כלכלי. כולן בסוף מבקשות להרגיש אהובות בפני הקרובים אליהן, בעיקר אבא, אמא, בעל, משפחה.

ומבקשות להרגיש קבלה. כמו שהן. ללא תנאי. עם הפגמים שלהן, עם החסרונות. עם העובדה שלפעמים הן אחרות.

קבלה נקיה, פשוטה.

אז נכון שכבר קרוב ל 12 שנים שאני "בבית", בכל המובנים, ומגדלת משפחה חסידית וחלק מהקהילה ומרגישה בבית לגמרי, עדיין יש בי כל הזמן את הצורך הזה לוודא ש"יש לי בית", שאבא ואמא מרגישים שאני לגמרי חלק מהבית שלהם. שאני מרגישה חלק מהבית שלהם.

אז זה לא מפתח שהוחלף.

זה אבא שמתקשר להגיד לי "בואי, זה הבית שלך!".

ואין שום דרך לתאר כמה המשפט הזה משמעותי בשביל אדם שכל חייו מחפש בית ללב ולנשמה.

אני יודעת שההורים שלי התפללו אז, באותן שנים, שהייתי רחוקה כל כך, שנזכה להתקרב.

ואני יודעת איזו עבודה עשיתי אני כדי שזה יקרה.

זה לא קרה לבד. ברוב המקרים מספיק צד אחד שיעשה את הדרך ויקצר אותה.

בלי אגו, בלי חשבונות, בלי מה צריך להיות, בלי מי אמור לבקש סליחה, בלי לחפש אשמים. כי בסופו של דבר יש 2 צדדים, ולכל אחד יש את ההסבר שלו ואת הרגשות שלו.

בזמן שהעולם מתרחק ומסתגר אל תוך עצמו, ובחוץ משתוללת שנאה בין אחים, בין קהלים, בין מגזרים, בין שוטרים לאזרחים, בין חסידים שבעד מסכות לחסידים שנגד מסכות.

בואו נתקרב קודם כל בתוך הבית.

איתך, בפתיחת הלב.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.