אפרת ברזל על קלפי הזיכרונות הזוגיים של שבת

כשמוצאים זוג במשחק זיכרון, המשחק הפשוט הזה של הילדים, זה עושה (גם למבוגרים שמשחקים) תחושה חיובית של: הנה.

הנה אני בסדר, זכרתי איפה היה הקלף השני, אני רואה דרך קרטונים, או שסתם מזל קפץ עלי במקרה.

גם זה לכשעצמו משמח, תחושת עוצמה מקומית, הנה. זוג. מצאתי.

משחק הזיכרון הקלאסי מהנה מספיק גם ככה, אבל יש לו בשנים האחרונות גרסאות שדרוג.

לא אוהבת את השדרוג, אם להיות כנה, אבל מי שואל אותי.

השדרוג אומר - אל תחפש במשחק אותו כרטיס בדיוק כדי ליצור זוג, אל תעשה זוגות של פרה עם פרה, כבשה עם כבשה, בלון עם בלון. שדרג עצמך ולמד תוך כדי משחק: זוג מנצח שמעניק עוד תור יהיה דבר עם הקשרו, נושא עם שיוכו.

למשל,

מה למשל,

מסילת ישרים ודרך ה'. זוג.

עלי שור ועולם הידידות. זוג.

לדרמן ואיצקוביץ'. זוג.

וכן הלאה.

 אני רוצה לדבר על משחק קלפי הזיכרון של החיים.

לא קלפים טיפוליים, לא צריך, לפעמים אני חושבת שגם בקלפים פשוטים של "מלחמה" אפשר לעבוד עבודת נפש.

אינה דומה התחושה של קלף מלכה בידי מול התחושה העלובה של שתיים לב אדום. שלא לדבר על תחושת "יש לי ג'וקר" וכמה לפעמים דווקא הוא מעביר בי רטט חמוץ של רמאי זקן.

במשחק הזיכרון של החיים יש זוגות של זיכרונות.

זה קשה לי נורא להסביר עכשיו בשביל מה נכנסתי לזה.

לריחות של עכשיו יש זוגות.

להיעלבויות יש זוגות.

לעלבון יש זוג.

רגש מעכשיו הינו זוג של רגש שהכרנו פעם.

זיכרון עבר ממישהו שצעק עליך או העליב או הסביר לך כמה את לא שווה - עם איזה קלף הוא יתאים במשחק הזיכרון התפקודי של החיים כעת?

אולי עם קלף של חוסר ביטחון או דימוי עצמי נמוך?

עם מה יתאים הקלף של "לא רוצה לדבר מול קהל"?

אולי עם קלף הזיכרון של מסיבת החנוכה בגן יונה, שרה "מעוז צור" מול כל האימהות בזיוף שגרם לכולן לצחוק?

אגב,

הרבה נשים שואלות, "אז מה יצא לי מזה שאני אדע מאיפה התפתחה ההתנהגות הזו והזו שלי, מה תעזור לי כאן מודעות עצמית"?

היא תעזור כדי לראות את הזוג בהסבר ההתנהגות היום, היא תעזור בבאר ההבנה, ולפעמים תאפשר זריעה באותה ערוגה ממש של קלף אחר, מנצח.

אם אני חושבת על שבת וזיכרון ילדות, ריח של בוקר וכולם בבית, אני יכולה לעשות בקלות זוג עם שנים של ילדות בעולם חילוני, טיולים בבניאס או גן שעשועים, חביתה עם בצל ועוד ועוד.

אבל כשאני חושבת על שבת שלי היום והזוג שלה ברגש מהילדות, תראו כמה הזיכרונות הנכונים מהילדות בונים בנו בבגרות, עולה בי דווקא הקלף של השבתות אצל קרובי המשפחה החרדים שלנו בלונדון. הם אלה שעד היום מסמנים לי פירורים של אהבה לשבת כבר מהריח שהשבוע נותן מיום רביעי, זה שמדבר: שבת בדרך.

רוגע בשביל.

שבת מרפאה את כולנו. ואת מי שלא, שיבדוק.

עצוב היה לי לקרוא שפרויד, הפסיכולוג המהולל, זה הקרוי זיגמונד, זה שהשתלט על ממלכת הזיכרונות, לא הרשה, כך הבנתי, לאשתו, מרטה, שגדלה בבית פרומרי לחלוטין, לא הרשה לה בליל שבת הראשון אחרי הנישואין להדליק נרות שבת. וכך גם קדימה אל תוך החיים. מסכנה.

מבינה אותך, זיגמונד. שבת זה באמת דבר עמוק, שלא כולם זכאים לו.

להיות אדם מאמין וליהנות מאור תמים של הנפש זה באמת דורש מאמץ, רוגע פשוט כזה של אנשים כאלה שמדליקים נרות כאלו, לבנים כאלה או משמן זית כזה, דורות כאלה, לוחות הברית כאלה, מאמינים כאלה, שמחים כאלה, בפשטות כזו, לקראת דג סלמון טעים כזה שתיכף נשב כולם לאכול.