אפשר בכלל לדבר עם כאלו? אבל הם אחים שלך, באמת אחים

בימים אלה אני נמצא בקורס מפקדי פלוגות. בשבת שעברה הייתי בירושלים, וחוויתי סיפור שאני חושב ששווה לשתף אתכם בו. סיפור קטן (אמיתי וטרי) על עם גדול.

לפני כניסת שבת האחרונה אני עובר ליד הפגנה מול בית ראש ממשלתנו. כחמישים אנשים, הכל שחור.

נדהם מהעובדה, שהפגנה הולכת להיות לאורך כל השבת, מאורגנת וממומנת, אני מציע להם להדליק נרות שבת. "לך מפה, אנחנו לא מעוניינים".

שואל אם הם מתחברים לסמל מגן הדוד, שנקלט בדיוק בעין. פה אחד הם עונים – "בכלל לא! כולנו בני אדם אותו דבר. אין הבדל בין יהודי ללא יהודי".

ואז זה מגיע, רועש ומתרגש, אני שואל אותם - אם למגן הדוד אתם לא מתחברים, ועוד אתם מפגינים ע''י חילול השבת, מה לדעתכם יהיה פה עוד שני דורות? איך הם יתחברו לעמנו ולמדינתנו?

והתשובה המטלטלת באלו המילים לא מאחרת לבוא – "מה אכפת לנו עוד שני דורות?!".

אני ממהר לקבל שבת, להתארגן לבית הכנסת, אך המחשבה לא מרפה. הם משוגעים? מוסתים? אכולי שנאה לעצמם ולעולם?

אפשר בכלל לדבר עם כאלו? אבל הם אחים שלך... באמת אחים...

בדרכי חזרה, אחרי קבלת שבת, אומר לעצמי – אם ח"ו אח שלך היה חלק מהם, היית נותן המון בשביל שמי שיכול, ילך, וידבר איתם קצת. יזרע זרע. יישר טיפה. יכוון. ייטיב. יאיר.

הנני בזירה עכשיו. האחריות אצלי...

פונה והולך ישירות לחמוצים האומללים, בידיעה ובהבנה וודאית, שבעומק של כל זה יש נשמה יהודית.

מגיע עם אחי הקטן. לבושי לבן עם חיוך של בית כנסת, מלווי מלאכים.

מתקרבים ומקבלים סחרחורת, מעשרות אנשים בליל שבת קודש, רפוסים על כיסאותיהם, כל אחד ראשו שקוע ומוחו כלוא בכלאפון שלו, מבטיהם מתים... אין שיח ביניהם.

"שבת שלום".

מרימים אלי את הראש בתדהמה – לא עונים.

ממשיך לאיש הבא. לא עונה. ממשיך לאישה הבאה, לא מוותר, "שבת שלום". מתחיל הנהון. ולבאה, והיא כבר מחזירה "שבת שלום".

מה שלומך? מאיפה את? מתיידדים.

היא מנסה מיד להכניס אותי לפוליטיקה. "כמו שאתה רואה, המצב גרוע, צריך להעיף את המושחת, אבל איך...?".

שולף את האס – "פוליטיקה בשבת? הכל מתוקן בשבת. יום אחד בשבוע הכל שלם וטוב. איך יהיה לך כוח לתקן בששת הימים, אם אין לך יום אחד של שבת? בשבת אני לא מתעסק בפוליטיקה".

"צודק...", מגמגמת, "האמת שגם אני לא ממש מפגינה, אתה רואה רק יושבת כאן, זה באמת שבת...".

"נראה לך שאנשים כאן ירצו לשמוע פרשת שבוע?".

לא מחכה לתשובה ופורץ פנימה לתוך מרכז הקבוצה ההמומה.

"שבת שלום לכולם. מי מעוניין לשמוע פרשת שבוע?".

"אנחנו לא מעוניינים! יש כאן גם לא יהודים! כלומר, פרשת שבוע זה ליהודים, ואותנו אל תגדיר יהודים!".

האמת, שאני לא מאמין למשמע אוזני, ואני ממשיך בחיוך.

"בכל זאת, מי שמעוניין - יקשיב, זה לא יהיה ארוך, אני בטוח שכל מי שמחשיב עצמו איש אשכולות יהיה פתוח לשמוע דברים חדשים".

מספר להם על פרשת בלק, ולאט לאט מתחילים להקיף אותי.

אישה צעירה מתפרצת – "זה עם האתון?".

"בדיוק! יפה! אז בלעם נשלח לקלל...".

"...ויצא מברך!", ממשיך אחד המבוגרים.

והעיניים מתעוררות. והאנשים נאספים. ואני בשלי, מספר להם איך לא משנה מה ינסו לעשות לנו מבחוץ, אפילו מכשף עוצמתי כבלעם, שום דבר לא יפיל אותנו, רק אנחנו את עצמנו עלולים להפיל, כמו שקרה בסוף פרשתנו. וממשיך ומסביר, שהסיבה לכך היא, שעם ישראל הוא הלב של העולם.

הוא בריה אחרת מכל העמים. לב האומות. הוא שונה ומיוחד מכולם.

הוא חיה שמימית, שעל מצחה חקוק שם ישראל. הוא מקור ההשפעה של הטוב על העולם. ולכן הוא ורק הוא יביא את הטוב לעולם כולו. עם ישראל הוא הוא הביטוי של גילוי הטוב האלוקי. כך ה' ברא אותו.

עוברים דרך הכוזרי והרב קוק, וממשיכים, וממשיכות השאלות.

מברך לשבת שלום, וכולם עונים, עכשיו בחיוך.

מנסה להמשיך ללכת, ועוצר אותי מיד עוד אדם בתוך המתחם, "לא שמעתי את דבר התורה".

ואני חוזר שוב על הכל, ומתגודדים שאר האנשים.

ומאחורי המסכות רואים חיוכים ענקיים, עיניים מאירות, קשה ללכת.

"חייב לחזור הביתה, לקדש לאשתי, היא לא יודעת איפה אני...".

"תודה שבאתם, תהיו בריאים", עונים לי.

מסתובב. תופסת אותי אישה, מספרת לי בטון נוגה, שהיא היתה דתיה כשהיתה קטנה, וחשוב לה שאדע שהיא עדיין מאמינה.

"אין יהודי שלא מאמין, וזה לא משנה אם הוא החליט לשים כיפה או לא", עניתי.

ואני רואה את המבט שלה מסתכל ימין ושמאל, ואז למטה. חושב לעצמו...

שוב בבית. גביע ביד ימין. מדהים מה שאפשר להוציא מיהודים בשבת...

"ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו...".