אמא מתחתנת, פרק א’: "אמא, מתי יהיה לך תינוק?"

"אמא, מתי יהיה לך תינוק?". זאת השאלה הקבועה מפי בן השבע המתוק שלי. מיום עומדו על דעתו, ואחרי שהבין שלחלק מהחברים שלו יש מן צעצוע כזה שקוראים לו "תינוק", לא חדל לבקש שיהיה לנו אחד כזה. בהתחלה, כששאל, זה לא היה שייך. המערכת הזוגית הלכה וקרסה, הלכה והתפרקה. עכשיו, כשאבא שלו ואני כבר לא נשואים יותר משנה, השאלה הזאת עומדת ותלויה באוויר. מחכה לפרק ב'. ועכשיו לכי תסבירי.

נעים מאוד. שמי עבריה, בת 46, אמא לשישה. גרושה. היינו נשואים מעל עשרים שנה, והסיפור ארוך ומורכב. אנסה לשתף חלקים ממנו בהמשך.

ועכשיו אני בחיפוש של זיווג לפרק ב'.

"את עוד חושבת להביא ילדים לעולם?", שואלת אותי ה-BFF שלי אחרי ששיתפתי אותה בשאלה של הילד. "את לא נורמלית!".

"אבל למה לא, בעצם?", אני תוהה, "לא אומרים 'לא' למתנות של בורא עולם".

"אשריך. אני מיציתי", מיצתה את הנושא במשפט אחד.

שתינו בערך בנות אותו גיל, לשתינו שישה ילדים, פחות או יותר באותם גילים. והיא כבר סבתא טרייה לנכד!

האמת, אני לא כזאת צדיקה. לא אגיד שלא עלו לי "הרהורי כפירה" של "מה אני צריכה את זה עכשיו?", ו"מי אמר שהצד השני בכלל מעוניין בילדים משותפים, בגילנו המתקדם?".

היו כאלה. כאלה שבפירוש הכריזו שהם אינם מעוניינים בילדים נוספים. שהם את ה"הרפתקאות", כלשון אחד מהם, כבר סיימו, ופניהם לפרק ב' עם עתיד רגוע. כאילו שיש למישהו הבטחה גמורה לעתיד כזה. ואני, שחיתנתי כבר ילד ומחכה ל"בשורה" שתזכה אותי בתואר חדש, עדיין משתעשעת ברעיון להחזיק עוד עולל או עוללה משלי. רוב הסובבות אותי מסובבות אצבע על הרקה רק לשמע העלאת הנושא, אבל אני בשלי. "לא אומרים 'לא' למתנות של בורא עולם", לא ככה?

מכל אלה יש חברה אחת, אני קוראת לה "ההיפית". בעלת תשובה שנים רבות, סוג של ילדת פרחים. עברה את כל הסרט של תיכון, צבא, מזרח רחוק, מסיבות טבע. טבעונית, מורה ליוגה ויש לה מעל עשרה ילדים. התמונה ברורה? היא מאלה שלא אומרות "לא". אבל האמת, כשאני מסתכלת עליה, בורא עולם ברא אותה באופי כזה נוח ורך. הכל זורם, הכל נזיל, לכלוך ובלגן לא מטרידים אותה יותר מדי ויש לה כזאת שלווה פנימית וריחוף קל תמידי. כשיש אופי כזה, כך נראה לי, קל יותר לגדל ילדים. וזה לא שאין לה ניסיונות. אני מכירה אותה קרוב לעשרים שנה. היא עברה ועוברת ניסיונות כמו כולנו. ועדיין.

אז יש קטעים שאני בפירוש מתגעגעת אליהם. המתיקות, הרוך, החיבור ליצור הקטנטן וחסר הישע הזה. ויש קטעים שפחות. כאבי בטן והצמחת שיניים, קפיצות גדילה, וזה רק בשנה הראשונה. ותאמינו לי, עברתי כבר הכל. מסיבות חנוכה וסוף שנה, מסיבות חומש וסידור. מסיבות בת ובר מצווה וחתונה אחת. בין לבין גם רופאי שיניים ורופאים כלליים, מיון בשניידר (לא אספר לכם כמה פעמים...), אשפוזים... ועוד לא הזכרנו ימי שגרה, שבתות וחגים, חולי מועד, נופשים, חופשה גדולה ובין הזמנים. "אמא, משעמם לי", "אמא, הוא/היא לקח/ה, הרביצ/ה, מציק/ה לי", גיל התבגרות (כפול חמש, השישי בדרך), התפרצויות זעם, מריבות. ואיפה חוגים, קורסי שחיה, טיפול באומנות, טיפול רגשי, חונכים, מורות פרטיות? אה, ואיך שכחתי בכלל: כביסות, הכנת ארוחות, כלים, קנית בגדים ליום יום ולחגים ושמחות. תכפילו הכל בשש כפול 23 שנה...

כן. להביא ילד לעולם זה לא סתם משחק חביב בבובות. אלה חיים שלמים, אלה נשמות. זה להיות אחראית לעולם מלא. לנשמה יקרה, פיקדון מאת הבורא.

ובכל זאת. ולמרות הכל.

אבל איך אומרים? בואו לא נרתום את העגלה לפני הסוסים.

כרגע עדיין מתפללת על זיווג הגון במהרה. כשזה יגיע, אני מאמינה, הדרך כבר תתברר ותתבהר, בעזרת ה'.

לתגובות: emivrya@gmail.com