מיומנה של טלפנית: יואב, שוב הביתה

"יאיר בן ג'נט שיחזור מהר הביתה", אמרה ג'נט במבטא צרפתי חמוד, "אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה. לא לשכוח אותי ולהעביר את השם של בני יאיר לתפילה שאתם עורכים".

"וודאי שנעביר את שמו ל-40 יום תפילה. את רוצה להעביר שם נוסף?".

"לא. רק הוא. תביני שיאיר שלי כבר הרבה שנים לא בקשר איתי, וזה חשוב במיוחד", המשיכה ג'נט לדבר מתמצית לבה.

לא היה צריך הבנה גדולה כל כך כדי להבין שג'נט מרגישה אובדן ואבל. הבן של ג'נט כבר כמה שנים רועה בשדות זרים. רוחו שבוייה בן גויים . אשתו נוכרייה וילדיו נתונים לעם אחר. אמו קשורה אליו בכל נימי נפשה. היא כבר רכשה עמודים שלמים בספר תורה, השתתפה וקנתה ספר הפטרות. את שמו של יאיר השאירה בכל תפילה שנערכה, והכל כדי שהבן ישוב הביתה.

זו צעקה, ולא סתם בקשה, של אמא שמוכנה לתרום עבורו תרומות נכבדות. יאיר נמצא רחוק כל כך. הדמעות של אמו מתייבשות בדרך אליו. השכינה המייללת על בניה האובדים לא מגיעה לאוזניו, שנעשו ערלות.

"ג'נט היקרה, את רוצה לפרט את הבעיה? אולי הידברות תוכל לעזור לך", החלטתי להקל עליה מעט.

"עלינו לארץ מצרפת לפני כ-20 שנה עם שני בנים. כיום אחד גרוש וחי לבדו. השני הוא יאיר, שלא השאיר לי מספר טלפון לחזור אליו ולשמוע את קולו. הוא חי בהולנד, עם אשתו הנוכרייה והילדים. הוא ניתק את הקשר ולא מוכן לחדש אותו, עד כדי כך שהחליף את מספר הטלפון שלו, כדי שלא אוכל לדבר אתו ולא עם משפחתו. אני איבדתי את בעלי, שהיה חולה ונפטר לפני 10 שנים. הבן הנוסף, שכבר היה נשוי והיתה לי מעט נחת ממנו - כבר לבד. זה הגורל שלי. לא שאני מקבלת אותו בקלות. אף אחד לא יוכל לספור כמה כרים הרטבתי בלילה, אף אחד לא יוכל לרדת לעומקן של התפילות והתחנונים שאני מפילה לפני בורא עולם. את מיטב כספי אני תורמת לזיכוי הרבים, לחולים, לנזקקים בכל מיני מקומות. אני מאלה שהחיים לא מחייכים אליהם, ואני רואה בחוש איך שהגורל המר רודף אחרי", כך פרשה ג'נט את הקינות על חייה. לא יכולתי להישאר שלווה, והחלטתי שאשאר בקשר איתה, על בסיס ידידותי, כי זה כל מה שיכולתי לתת.

"ג'נט, בכל רע יש גם טוב. האם את יכולה לספר על דברים אחרים בחייך, מאירים יותר?".

היא נשמה עמוק, ולקח לה זמן עד שאמרה: "תראי, ברוך ה', כסף לא חסר לי, ויש לי גם קשרי ידידות עם המשפחה המורחבת. לגבי הקושי - אני מתפללת כל יום. אומרת תהילים ומשתדלת להתחזק. אין ספק שהידברות מחזירה מעט את הרצון והרוגע הנפשי שלי, כשאני שומעת ומאזינה לדברי התורה היוצאים מן הלב. אילו היה גם יאיר מאזין להרצאות שאני שומעת, ודאי שלא היה נשאר אדיש".

"אני מבינה אותך. לצערי, את לא היחידה שחשה את ההתבוללות הקשה. ישנם עוד כאלה שמשוחחים איתי על צרות כאלה, אולי גרוע יותר".

חשבתי על אירנה מרוסיה, שסיפרה שבתה היחידה אורית נמצאת בלונדון והתנצרה. אומנם היא בקשר עם אמה, אבל ברגע שאמה מזכירה לה את המקום האמתי שלה - היא מיד מנתקת ולא מדברת אתה ימים רבים. היא מחוברת חזק לכנסיה ועוסקת במיסיון.

סיפור רודף סיפור על התבוללות איומה. ארצנו הקדושה כבר לא מקום מוגן. יש עוד סיפורים, על יואב שאביו יושב ומחכה שאולי יחזור בו, ויעזוב את הגויה מברזיל. על סמדר שגרה באחד הכפרים הערביים, על קרן שנכנסת לתוך לוע הארי מתוך בחירה ואחותה הופכת שמיים וארץ כדי לנסות להחזיר אותה, ועל שימי שבא ממשפחה חרדית והתפקר, ובהתגרות לשמה חי עם בת מעם אחר. עוד רבים וטובים כרתו את עצמם מעם ישראל. הם לא מתארים לעצמם איזו אדמה חרוכה הם משאירים. הם לא מבינים כמה לילות ללא שינה הוריהם עוברים, ואין מספר לדמעות שמתמזגות עם השכינה המייללת על בניה. והגרוע מכל, הם כלל לא מבינים מה זה יהודי, ומה תפקידם. ואם כן, מה להם ולצרה זו?

איפה הם???

"אבל מה שכואב הוא כואב, צרות של אחרים לא מנחמות אותי", החזירה אותי ג'נט לכאבה הפרטי.

"אולי את מעוניינת בייעוץ לגבי הבן שלך?", אולי זה יהיה מן פתח הצלה.

"כבר סיפרתי לך שמקומו לא ידוע, כי אין לי מספר טלפון כלל", ניסתה לאפס אותי.

"נהיה בקשר, ג'נט".

יאיר, בנה האובד, הוזכר בכל פעם שיצרתי אתה קשר. זה היה כואב כל כך, שגם אני התפללתי וייחלתי שבשיחה הבאה שלנו היא תחייך ותספר שהנה, הוא התעשת וחזר, או לפחות יצר קשר.

אבל שיחה רודפת שיחה, והמשאלה נשארה בגדר חלום בלבד. שמחתי מאוד שיום אחד שיתפה אותי בפרט נוסף.

"בדרך לא דרך נודע לי שהבן יאיר בארץ, והוא גר בטירת הכרמל. אני לא יודעת אם המידע אמיתי, אבל הייתי רוצה לפחות לדעת אם זה נכון".

"אותו אחד שמסר לך את הידיעה, נתן לך מספר טלפון?".

"לא. אבל לב של אמא לא מוותר. ניסיתי דרך 144 לשכנים. אל תשאלי איך בכלל השגתי שכן שגר באזור. הוא סיפר שלכתובת המסוימת ההיא אכן הגיעה משפחה לגור בחודש האחרון. השגתי אפילו את הטלפון של אותה דירה, אבל אף אחד לא עונה שם, ואני חושבת שהוא רואה את המספר שלי על הצג וזו סיבה מבחינתו לא לענות".

"עד כדי כך?", הזדעזעתי.

"עד כדי כך, לכן לי קשה לפעול. אבל אולי תוכלי לעזור לי לשלוח לשם מישהו בצורה נסתרת, רק כדי לדעת אם זה הוא ואם זה שמו?".

"אני אנסה, אם יהיה לי מישהו כזה. לא מבטיחה. אם כן - אחזור אליך".

"תודה רבה. זה יהיה משהו מיוחד בשבילי".

מה לקחת על עצמך?. איזה חוקר פרטי את הולכת לשלוח? מה פתאום נתת לה תקווה? סנטתי בעצמי. הכל רק כדי לתת לה מעט אשליה כדי שיעשה לה טוב. איזו מן שטות.

חיפשתי בכל האלפון של תורמי הידברות מי גר ליד או סביב הכתובת הזו. איתרתי מישהי והרמתי לה טלפון. סיפרתי בקצרה, במילים ספורות ובשינויים רבים, שחשוב לנו לדעת מי גר בכתובת המסוימת הזו, והאם זה השם שאנו מתכוונים אליו. לאחר ימים מספר קבלתי תשובה, שאותה משפחה היא בכלל שונה, ולא זו שאנו מתכוונים. יאיר, מתברר, עדיין בחו"ל, חי את חייו ואינו מבין כלל איזה צונמי של רגשות, תקוות וחלומות מתחולל בלבה של אמו, שתהיה מוכנה לסלוח על הכל, רק שישמור על קשר.

כשהגעתי לשיחה הבאה עם ג'נט, נאלצתי לאכזב אותה. היא כבר ידעה שהייתה זו אשליה בלבד. התשובה שנתתי לה לא הפתיעה אותה. היא הוסיפה שהספיקה לעבור ניתוח פתאומי, והיא עדיין חלשה. בחוש ההומור שהתברכה בו אמרה משפט שגרם לי לצחוק.

"נו. בדיוק מה שאני טוענת. אני הודעתי כבר לכולם. אל דאגה, המזל שלי רודף אחרי ולא יעזוב אותי".

"עם ישראל מעל המזל, וחלילה שתחשבי כך. התרומה שהרמת עבור מחלקת שבויות זה הדבר הכי תועלתי שעשית עבור בנך. בשמיים נוהגים מידה כנגד מידה. כמו שהשתתפת בתרומה למחלקת שבויות, ששם מחלצים בנות יהודיות מהכפרים הערביים ומשקמים אותן, כך ינהגו אתך משמיים שהוא יחזור. את במעשה שלך מונעת ועוצרת התבוללות של בנים ובנות טועים".

"תודה לך, הנחת את דעתי".

פה סיימתי את השיחה עם אמא של יאיר. אמא שהבן הפנה לה עורף. ומה עם אבא שבשמיים? לא אחד, אלא אלפי בנים מפנים לו עורף ומסננים אותו מחייהם. הצער שלו הוא צער שאין לנו מושג. גם הוא מחכה ומאריך אף, ואהבתו אלינו היא אהבת עולם. רק שנכיר בו.

הבנתי שהכתפיים שלנו קטנות מכדי לשאת את המסע הזה. לא תמיד זה קל לראות מישהו זועק לעזרה כשאין לך יכולת לעזור. אבל נקטתי בכלל שכבר כתוב, "לא עליך המלאכה לגמור".

ג'נט היא עוד אמא מתוך מאות שממשיכה לזעוק את זעקתה בתפילות תחנונים.

יאיר, אורית, יואב, סמדר, קרן ועוד רבים, שובו הביתה לעם ישראל!

 התחברו לעץ החיים ואל תבחרו להיות עלי שלכת.

שובו לאמא שדמעותיה יבשו. כי אמא יש רק אחת. ואולי בדרך חזרה תגלו אוצר שמן הסתם לא חשבתם שהוא קרוב לבית. תגלו שאתם בני מלכים.

שובו הביתה, כי שם מחכה אבא שבשמיים, שעם כל צערו האדיר - אוהב אתכם, ומבטיח: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".

עם כל הצער על ההתבוללות שנוגסת קשה בעם ישראל בארץ ובעולם, זכתה הידברות לעצור מעט את המגפה, כשהיא מקרבת בנים אובדים הביתה ומחברת אותם חזרה לעץ החיים.