העתיד לא בידינו. מה שכן בידינו, זה דווקא ההווה

"אם בכיתה א' הוא לא מצליח לשבת עם שיעורי הבית שלו, מה יהיה כשיהיה בכתה ז'?".

זו שאלה שמפנות אלי אימהות, שמחפשות תשובה לכך שהילד לא בשל, לא יושב, לא רגוע, לא מציית, או בקיצור: לא רוצה להכין שיעורי בית!

אנחנו, האימהות, עם פחדן אנחנו. פוחדות מג'וקים שעל הרצפה, פוחדות מנמלה שעל השיש, פוחדות מכוס שנותרת בכיור והעיקר, חוששות מ"מה יהיה".

המחשבות על "מה יהיה" סוחפות אותנו כל כך, עד שאנחנו נשרכות אחריהן ללא פרופורציה למקרה.

מה יהיה עם הילדה שלא יודעת להתלבש לבד? מי יודע מה יהיה כשתגדל, כל הילדות בכיתה יצחקו עליה כשתיסע למחנה ולא תצליח להדביק את קצב ההלבשה – (באמת מעניין, עוד לא ראיתי ילדה בכתה ז' שאימא מלבישה אותה).

מה יהיה עם הילד שמקבל 60 בכל מבחן? – הוא עוד יגדל להיות כזה עצלן, ששום ישיבה לא תסכים לקבל אותו לשורותיה. (מעניין אם לא קרה לו פעם שקיבל 62 בלי ששמנו לב).

מה יהיה עם הילד הזה שיש לו רק חברים שובבים, והוא תמיד מוצא דווקא את אלו? – מי יודע אם לא יגדל להיות עבריין הרחוב?

מה יהיה עם התפילה של הילד, הוא כבר בן 5 שנים ולא מוכן ללכת עם אביו לבית הכנסת להתפלל...

על פי רוב לא מעניין אותנו מה שקורה עכשיו, בשטח. מעניין אותנו, מה יהיה בעתיד.

האם אנו ממונות על קריאת העתיד בקפה, בכף יד,  או במעשי ילדינו?

סביר שלא. אילו היה כך, היינו ניחנות בחוש מיוחד שמגלה לנו מראש את האמת שבעתידנו.

כולנו יודעות שהעתיד תמיד מפתיע, הוא אף פעם לא מה שחשבנו. לא לגבינו ולא לגבי אף אחד מקרובינו.

אדם חולה, חלילה, מסוגל לחיות עוד חמש שנים יותר ממה שאמרו לו.

ילד שחשדנו בו שמתחבר עם שובבים בגיל 5 – נהפך לטוב שבטובים בגיל 15.

ואילו אותה ילדה צדיקה, ששמחה אותנו כל כך כשהייתה קטנה – פתאום נהפכה לאחרת ולשונה כשגדלה וצמחה

העתיד לא בידינו. מה שכן בידינו, זה דווקא ההווה.

בואו נסתכל על ההווה בעיניים מפוקחות.

נשאל אותו: מה הוא רוצה, למה הוא מתכוון, איך הוא מרגיש, האם טוב לו או רע לו? האם נחמד לו או ממש לא?

ההווה הוא זה שעומד אחר כותלנו, לפני כותלנו, ואפילו הייתי אומרת שהוא עצמו כותלנו.

הילד לא מכין שיעורי בית? בואו נבדוק מה הוא רוצה, מה הוא חושב, מה מפריע לו, מה היה רוצה שיקרה, איך היה מצליח להכין שיעורים טוב יותר?

בואו נסיר מעל גבנו את הנטל של המחשבות שמפריעות לנו וטורדות את יומנו: מה יהיה אתו כשיהיה גדול? מה יהיה בהמשך היום? מה יקרה מחר באותה שעה?

את מי מעניין העתיד, הבלתי נראה לעין? אנחנו רוצות שהילד ישתפר עכשיו.

כדי שהילד ישתפר, עלינו להביט בו ולבחון מה ישפר את מעשיו.

תצפית היא הדרך הנכונה לפתרון בעיות.

בואו נפנה זמן, נשב לידו, נביט בחומר שלומד, נהפוך את זמן הכנת שיעורי הבית עמו לחוויה אמיתית. לחוויה כזו שהילד יהיה גאה בכך שמכין שיעורים.

נבקש ממנו שילמד אותנו את מה שלמד, כי אני לא יודעת, מזמן לא הייתי בכיתה א'.

נפנה זמן מיוחד להכנת שיעורי הבית, זמן כזה שבו אין לאף אחד מהאחים דריכת רגל בסביבתו.

יום, יומיים, שלושה ימים הוא יצטרך את עזרתנו. לאחריהם – הוא יסתדר בעצמו, גם בלעדינו.

בואו נחליף את שאלת ה"מה יהיה" בשאלת ה"מי אתה, ילד אהוב שלי?" - ופתאום החששות יעופו לכל הרוחות, ויפנו מקומם לחיים שלווים הרבה יותר.