אלמוג בן ה-16: השבת בבית חולים אלי"ן ששינתה את חיי

קוראים לי אלמוג ואני בן 16.

לפני שנתיים חזרתי בתשובה. הייתי חילוני לגמרי, ואם להודות על האמת - גם לי היו סטיגמות ודעות קדומות על חרדים, כי ככה הייתי רגיל מהסביבה. כולם אצלי בבית הספר החילוני חשבו כך: שהחרדים לא עובדים, שהם פרזיטים, יורקים על נשים וכו'. נראה שפשוט צריך משהו לשנוא, והחרדים הם הקורבן.

בתהליך החזרה בתשובה התארחתי אצל המשפחות הכי חרדיות שאפשר לדמיין. הגעתי אליהן כחילוני, ללא כיפה, והן התייחסו אלי בכבוד רב. ראיתי אנשים טובים עם אורח חיים שונה לגמרי ממה שהכרתי. התארחתי הרבה אצל משפחה אחת שגרה ממש ליד בית החולים אלי"ן בירושלים וראיתי איך הם עוזרים לאנשים שנמצאים שם עם אוכל לשבת, ומסדרים להם לינה בדירה סמוכה לביה"ח השייכת למשפחה שנסעה למקום אחר לשבת, כדי שיוכלו להחליף כח ולהיות ליד תינוק שאושפז שם לאחר תאונה.

הכנסת האורחים והפגנת החסד מצאו חן בעיני, ואהבתי מאד את אותה שבת. השכונה שלי, קריית יובל בירושלים, נקראת "מתחרדת" - זו  מלה כל כך שלילית, אבל בפועל מדובר בבני אדם, אנשים חרדים, שכל חטאם הוא שהם נראים ולבושים אחרת. הם הזמינו אותי ותמיד התעניינו לשלומי ומעולם לא צעקו עלי אם עשיתי משהו שהוא לא לפי הדת.

התחלתי להכיר אותם יותר מקרוב - העזתי להגיע אליהם הביתה לביקורים ולא האמנתי איזה פער ענק יש בין הדימוי הציבורי שנקשר לחרדים בתקשורת לבין המציאות. ההתקרבות לדת היתה איטית והדרגתית. בשלב הראשון לא הגעתי לבית-הספר עם כיפה שחורה כי חששתי מהתגובות, ולכן הייתי מגיע עם כובע צמר לראשי. יום אחד - זה היה ב"יום המעשים הטובים" - יצאתי להתנדב עם כמה חברים מהשכבה בצביעת גדרות ברמת דניה. האמת היא שמשעמם לצבוע גדרות ואנחנו התנדבנו לזה רק כדי להתחמק ממבחן מעצבן במתמטיקה. תוך כדי צביעה, היתה לי שיחה עם כמה בנות מהשכבה שלי, ששאלו אותי היכן אני גר. כשעניתי "קריית יובל" הן היו ממש בשוק: איפה בקריית יובל, שאלו? הם נדהמו כשסיפרתי להן שאני גר באזור "המתחרד".

"איך אתה יכול לגור שם?", הן שאלו, "למה אתה לא עוזבים? הרי יורקים עליכם שם!"

עניתי להן שזה לא נכון, וכי למה שיירקו עלי? הבנות סיכמו ש"ככה זה עם חרדים". עדכנתי אותן שאנחנו חיים בדו-קיום ואם כבר מדברים - חילוניים הם אלה שמתנהגים לא יפה כלפי החרדים אצלנו בשכונה. הוספתי שבקריית יובל החרדים משלמים מסים ובינתיים העירייה והמינהל מדירים את החרדים מהשכונה ולא נותנים להם זכויות בסיסיות של חינוך, שירותים וכו' שמגיעים לכל אזרח. אמרתי שהחרדים הם אחלה אנשים וכל מה שאומרים עליהם זה לא נכון. הבנות הופתעו מעמדתי. הן לא כל כך השתכנעו ממנה אבל לפחות הקשיבו.

יום החלטתי להגיע לבית-הספר עם כיפה שחורה. התדהמה היתה גדולה: "שמענו מכמה חברים שאתה דתי, אבל עם הכובע הזה לא ידענו שאתה חרדי!"

עניתי שכן, אני חרדי, וספגתי גם תגובות לא הכי נחמדות ("מה, לא תעבוד?" וכאלה). לא היה לי קל אבל בסך הכל קיבלו את זה ואפילו היו כאלה שהתלהבו למרות שהרעיון החרדי היה קשה לעיכול. הייתי בעיניהם אותו אלמוג שהם למדו להכיר, אבל עכשיו חרדי. הם ראו שאני לא יורק על אף אחד חלילה, שאני מתנהג בדרך ארץ, והם כיבדו אותי. כמובן שיש כאלה שכל התפנית שעברתי לא מצאה חן בעיניהם וזה בסדר מבחינתי, אני לא צריך לרצות אף אחד.

כיום אני לומד בישיבה תיכונית חרדית ומתכונן לבגרות. לא מזמן פגשתי חברים מ"הגלגול הקודם" ששאלו אותי אם אני לומד משהו בכלל, ואמרתי להם שכן, אני לומד ועוד איך! אני לומד איך לחיות נכון.

אלמוג לזרוביץ'

היום אני גם כותב טור קבוע באתר "חרדים 10" ובו אני משתדל להתייחס להסתה השבועית השקרית נגד חרדים (כמו זאת שהתפרסמה בשבוע שעבר במקומון באשדוד). אני מנסה ליצור שיח טוב יותר בין חרדים לחילונים. גם אצלי בשכונה יש חילונים שלגמרי לא קשורים לדת, אבל אנחנו מדברים ואני תמיד שומע אותם אומרים: "הלוואי שכל החרדים היו כמוך". זה משפט ידוע. האמת היא שכל החרדים מתנהגים בדיוק כמוני, וחבל שהתקשורת מנסה לצייר תמונה שקרית ומסכסכת. חבל שיש שנאה כל כך גדולה בין הצדדים, במיוחד עכשיו, כשאנחנו עומדים לפני יום השואה. הרי ברור כשמש שיפרסמו תמונות של מישהו מחטט באף או עושה מנגל ויטענו שהחרדים לא מכבדים את היום הזה (ואפילו שהם "מכחישי שואה", שמעתי גם טענה כזאת!).

אז זהו, שלא. אנו מכבדים את יום השואה לא פחות מכל האחרים.  סבא שלי היה בשואה ואיבד בה כמעט את כל משפחתו, וקיימים עדיין בינינו חרדים רבים שיש להם מספר על היד. בכל בית חרדי מדברים על השואה, הרי בבתים רבים הסבא והסבתא רבא היו שם. יש רבנים רבים ששרדו מחנות המוות, וישיבות שקרויות על שמן של מוסדות תורה שחוסלו על ידי הנאצים (גרודנא, חכמי לובלין, פוניבז' ועוד).

חגי הוברמן מ"הארץ" כתב משהו מזעזע: "אני מודה שדמעה אחת לא תיגר מעיני, אם אראה את ישיבות פוניבז' מיר, סלבודקא וחברון גם יחד, עומדות במצבה של ישיבת חכמי לובלין בפולין". מי שאומר דבר כזה בז ליהודים ששרדו את השואה ומראה על עצמו שהוא שמח שיהודים חרדים נספו שם. זה בלתי נתפש לומר דבר כזה. יש התבטאויות נוראיות אחרות שממש מקוננות על כך שהיטלר לא "השלים את המלאכה" לחסל את החרדים.

לטענה הבזויה כאילו איננו מכבדים את יום השואה נשיב, שאנו עושים זאת לא פעם בשנה אלא מדי שבת, כשאנו אומרים "אב הרחמים" לעילוי נשמת הנספים בכל הדורות שנהרגו על קידוש ה' אך ורק עקב היותם יהודים. ולטענה בזויה אחרת - שחרדים מקלים ראש ואינם עומדים דום בזמן הצפירה ביום השואה - נשיב שעמידת דום היא מנהג גויים שאין לה שום ערך בעינינו. דרכנו לזכור ולכבד היא באמצעות לימוד ותפילה.

בקיצור, חילוניים יקרים, אם אתם מעוניינים להכיר אותנו באמת - רק תגידו. כדי לעשות זאת כדאי שתשאירו בצד כל מה שהתקשורת מכרה לכם במשך שנים.