כמעט בכל בית יש כדור פינג פונג, ואת אפילו לא יודעת שאת משתמשת בו

כך נראים לפעמים החיים בבתים מסוימים: הילד מעצבן את אחיו – הוא מקבל עונש.

הילד מקבל עונש – כועס על כך, ניגש אל אחיו ומפליא בו את זעמו.

האח בוכה וצורח – ההורה יוצא מכליו וקורא: "רוצה עוד עונש?".

הילד שקודם הרגיז את אחיו, הופך את כל תכולת המדף במטבח.

עכשיו מגיע לו עונש גדול יותר.

וכך ממשיך משחק הפינג פונג של החיים עצמם: מעשה – עונש – מעשה – עונש, מעשה – עונש – מעשה – עונש, וחוזר חלילה, כשהאיום: "רוצה עונש?" נשמע בחלל שוב ושוב וממאן לעזוב.

איך זה שילדים ממשיכים להתנהג כפי שהם מתנהגים, על אף שהם יודעים שיקבלו עונש על מעשיהם? איך זה שהעונש לא מרתיע אותם? איך זה שלא אכפת להם שהם נענשים? איך ייתכן שלא כואב להם כשמענישים אותם שוב ושוב?

ילדים לא מרגישים כלום כשהם באמצע משחק. כרגע, החיים שלהם הם משחק הפינג פונג הזה.

החיים שלהם הם המעשה ותוצאותיו.

הם כבר יודעים מראש מה יהיה. כל אדם, גם ילד וגם מבוגר, חי טוב יותר עם דבר ידוע, שסופו מוכר, מאשר עם דבר שאינו ברור דיו.

הילד שלך נמצא כבר במשחק. הוא מכיר את חוקיו, הוא יודע את כלליו.

הוא בעצמו מנווט אותו, ומה קל מזה? מה נוח מזה?

שימי לב שגם את נמצאת בתוך המשחק, וגם לך קשה לסור ממנו ולשנות את מהלכיו. עובדה שאת ממשיכה כל הזמן לנהוג באותו אופן בדיוק: מעשה – עונש, מעשה – עונש וכך הלאה, כי המוכר והידוע פשוט ונוח מהאחר והנסתר.

רוצה שהילד יפסיק לשחק במשחק הזה? – הפסיקי את ראשונה! בכל אופן את גדולה יותר וחכמה יותר מילד, נכון?

אני יודעת שאת שואלת את עצמך עכשיו: "איך אפסיק? והלא, אם אוותר לו, הוא ימשיך וימשיך וימשיך. ילד חייב להיענש!".

את צודקת!

אסור להשאיר ילד בלא תוצאה למעשיו. כך ילמד להמשיך במעלליו.

איך מביאים את הילד שיבין שמה שעשה לא טוב, ובכל זאת לא מענישים אותו?

נותנים לו לחוש בעצמו את תוצאת המעשה, מבלי שאנו נתערב ונעניש אותו.

אם ניקח לדוגמא ילד שמציק לאחיו, במקום להעניש אותו, בואו נרגיע את אחיו.

הילד המכה יבין שמכותיו לא הביאו להתעסקות שלילית סביבו ולא ימשיך להכות, כשזה לא לטובתו.

או ילד שמרוב כעסו מפיל את כל תכולת המדף אל הרצפה, ועלי לסדר הכול אחריו.

אאמץ שיטה שונה: במקום לגעור בו, דבר שהוכח כלא עוזר כלל, אסביר לו שכיוון שהייתי צריכה לעבוד קשה מאוד ולסדר כל מה שעשה, לא אספיק לקחת אותו היום לגינה, כפי שאני עושה בכל יום.

ילד חייב ללמוד למה גורם מעשה ידיו.

רק כשילמד את הדבר בעצמו - הוא יבין את מה שעשה.

כשאנו מענישים אותו, הוא מבין שאנחנו כועסים, שאנחנו לא אוהבים, שאנחנו חסרי אונים, אבל לא מבין שזה בסופו של דבר פוגע בו. כי בינתיים זה לא פוגע, להפך, זה מוסיף לו מניות, מוסיף לו קשר עם ההורה, גם אם הקשר שלילי ולא נעים.

תני לילדך להבין דבר מתוך דבר, הוא חכם מספיק כדי להיות פיקח.