הצלם של גדולי ישראל: שוקי לרר חושף פרטים על עבודתו המרתקת

"הפעם הראשונה שבה הגעתי לאירוע במטרה לצלמו, הייתה בהיותי נער צעיר ונרגש שזו לו הפעם הראשונה בחייו בטקס הגדול של סיום הרמב"ם העולמי. היה זה אירוע שלא אשכח לעולם", אומר לנו הצלם המפורסם, שוקי לרר, שמאחוריו ותק של 35 שנות צילום, הרוויות באלפי תיעודיים בלעדיים של רבנים ואדמו"רים.

לרר אומנם מחזיק בארכיון מרשים במיוחד של אין ספור תמונות נדירות מחצרותיהם של האדמו"רים והרבנים, בישראל ומחוצה לה, אך עבורו, הנקודה החשובה אף יותר היא ארכיון הסיפורים שהוא נושא בלבו, ועל דפי פוליו מצהיבים, שעל גבם תיעד במשך השנים את חוויותיו השונות לצד מאורי הדור. ברישומיו של לרר ניתן למצוא עדויות מרגשות וסיפורים נדירים מהנעשה בסביבתם הקרובה של גדולי ישראל, בעבר ובהווה. "הקרבה שהייתה לי לגדולי ישראל במסגרת עבודתי, ולא רק, זיכתה אותי לחזות באורחותיהם ובהתנהלותם המיוחדת, אף ברגעים שבהם לא היה שם אף אחד מלבדי", אומר לרר. כעת הוא מבקש לספר על הרגעים הללו.

"משתתף מחתרתי בחתונות פרטיות"

בין צילום של אירוע בר מצווה חגיגי לתיעוד בלעדי של הכנסת ספר תורה בקהילה רחוקה בעולם, פינה הצלם שוקי לרר מזמנו העמוס כדי לשוחח עמנו. "בכלל", הוא מאמין, "צלם במגזר החרדי צריך להיחשף מפעם לפעם לתקשורת". אך אילוצי הזמן אינם מאפשרים זאת, לדבריו, ולרר נותר ברוב המוחלט של המקרים מאחורי המצלמה.

"המשיכה שלי לעולם הצילום החלה עוד בהיותי ילד קטן", הוא מתחיל מההתחלה. "סמוך לבית הורי התקיים מדי שבת כינוס של כלל ילדי השכונה, במהלכו קראו הילדים יחדיו פרקי תהילים. לאחר אמירת המזמורים קיבלנו ממתק וגם תמונה של גדול בישראל. הייתה זו תגלית עבורי, להציץ לראשונה בחיי בתמונות רבנים וגדולי ישראל, משום שעד אז לא ידעתי כמעט מאומה על רבנים, בשל המקום שבו גדלתי", הוא אומר.

משם והלאה החל שוקי לאסוף תמונות של רבנים באדיקות רבה, ובו בזמן, ניסה כל העת להגדיל את מאגר התמונות שבידו. "הרעיון שעלה במוחי היה פשוט", הוא נזכר. "החלטתי לכתת את רגלי בין השכונות החרדיות בירושלים, מדי שבת אחר הצהריים, כדי להשתתף בכמה שיותר ארגוני תהילים, כדי שאוכל לצרף תמונות רבות ככל האפשר אל האוסף שלי". אך עד מהרה התברר ללרר כי מספר ארגוני התהילים בהם ניתן להשתתף במהלך שעות אחר הצהריים של יום השבת מוגבל, וקוצר הזמן והאפשרויות הובילו אותו לחשוב על פתרונות אחרים.

מה החלטת לעשות במקום?

"הצעד הבא מבחינתי היה לבקש מהורי לרכוש לי מצלמה", הוא משיב. "הוצבו בפני מספר תנאים, שבסופם הפכתי לילד המאושר בתלמוד התורה שבו למדתי, כשאני מחזיק לראשונה בחיי מצלמה משלי".

כשברשותו האפשרות לתעד בעצמו את גדולי ישראל, החל לרר לכתת רגליו מאירוע לאירוע ולצלם את גדולי ישראל. "באותה עת, עסק הצילום לא היה מקובל, ולכן לכדתי תשומת לב רבה מצד האנשים שעמדו סביבי בשעה שצילמתי עם מצלמת הפילם המיושנת שהחזקתי, אשר הייתה אז 'המילה האחרונה' בטכנולוגיית המצלמות האישיות".

שוקי לרר עם האדמו

לרר הגיע לאירועים שאותם ביקש לצלם, במקביל לסדרי הלימוד בישיבה, עליהם שמר בקפידה. כדי למצוא זמן עבור הצילום, הוא נאלץ לשלב במיומנות בין סדרי הישיבה לתחביב. "היו ימים שוויתרתי על ארוחת ערב בישיבה, כדי שאוכל לצלם אירוע כזה או אחר. בהמשך התחלתי להגיע ולצלם בחתונות פרטיות, לא כצלם של האירוע, אלא כצלם חובב שמבקש לצלם את הרבנים שהגיעו למקום. עמדתי שם עם המצלמה שלי, וכנראה שכל אחד מהמשתתפים בחתונה אשר ראה אותי במקום האמין כי אני שייך למשפחה השנייה", הוא אומר. למרות חוסר הנעימות שבהגעה לאירועים שאליהם לא הוזמן, לרר יצא מהאירועים הללו עם שלל רב בידו: תמונותיהם של רבים מגדולי ישראל אשר הגיעו לסדר קידושין בחתונות של חסידיהם ותלמידיהם ננצרו באמתחתו, ומבחינתו זה היה שווה את הקושי והבושה.

"לימים", מספר לרר בחיוך, "הגיע אלי אספן תמונות שביקש לחזות באוסף שברשותי. בשעה שצפינו יחדיו בתמונות הישנות, הוא הופתע לגלות תמונות שצילמתי בחופתו שלו. היו אלו תמונות שהצלם אשר הוזמן לאירוע על ידי המשפחה לא תיעד, משום מה. כך שלפחות יצא מהצילומים המחתרתיים שלי משהו, כאשר כבר למחרת נשלחו לביתו של האיש התמונות המפותחות מחתונתו".

"אנשים התחילו לפנות לי מקום כשהגעתי לאירועים"

מתי התחלת להרוויח כסף על התמונות שצילמת?

"זמן קצר לאחר שהתחלתי לצלם, עלה במוחי הרעיון להציע את התמונות שצילמתי למכירה. לא פתחתי חנות ואף לא פרסמתי את עצמי. מה שעשיתי במקום זה, היה להציע לגבאים ולאנשי החצר של האדמו"ר או הרב את התמונות שצולמו בשמחה שערך, יש לציין שבאותה תקופה של לפני 25-30 שנה לא היה המושג הזה של צילום בחתונות של רבנים ואדמו"רים. על תיעוד של רבני ישראל בחגים בכלל לא היה מי שחשב. היו רק תמונות פנים של גדולי ישראל, וגם זאת במשורה".

הסחר מול הגבאים ואנשי החצר השתלם, והיה הטריגר שאפשר ללרר להמשיך לעסוק במקצוע הצילום, "בשל העובדה כי באמצעות הכסף שהם נתנו לי יכולתי לרכוש מצלמה משוכללת יותר ופילם נוספים, וכך להמשיך ולעסוק בצילום התמונות", הוא אומר. לדבריו, למרות זאת, באותה עת הוא לא עסק בצילום כדי להרוויח כסף, אלא כתחביב בלבד.

ואכן, עסקי הצילום של גדולי ישראל, הנפוצים כיום - באותה עת לא היו קיימים. "העיתונים והמגזינים השונים לא פרסמו תמונות של רבנים, עניין כמעט חובה כיום. "לאחר תקופת מה, החל עיתון 'משפחה' לפרסם מדור תמונות, אבל גם אז זה לא היה משמעותי מדי. כך שבמשך תקופה די ארוכה, הצילום נותר כתחביב, ואת לחמי הרווחתי בדרכים אחרות", אומר לרר.

האדמו''ר מרחמסטריווקא בצעירותו (צילום: שוקי לרר)

עם הזמן, שוק התמונות בארץ הלך והתפתח, ועבודתו של לרר הפכה להיות רווחית. "זו הייתה התקופה שבה הרגשתי לראשונה שאני צלם ככל הצלמים. בעוד הם עבדו בצילום אירועים פרטיים, אני עבדתי בצילומם של גדולי ישראל ובהנחלת תיעודיים מהם אל הציבור כולו".

בשלב הבא הפכת לצלם הפופולרי במגזר. מתי אתה מבין שהפכת להיות אדם מוכר בציבור?

"היה הרגע הזה שבו התחלתי לקבל פידבקים על תמונות שצילמתי. אנשים החלו לעצור אותי ברחוב ולהחמיא לי על תמונה מסוימת או על אירוע מיוחד שהצלחתי ללכוד בעדשת המצלמה. לפתע התחלתי לראות שגם היחס אלי משתנה באירועים שאליהם הגעתי, כך שאם בתחילת דרכי נאלצתי להידחף כדי לתפוס זווית צילום מתאימה, לפתע אנשים החלו לפנות לי מקום מיוזמתם, כדי שאוכל לצלם. וזה דבר שאני מעריך מאוד, כי בחלק מהמקרים, האנשים שמפנים לי את מקומם ממתינים שם זמן רב לפני האירוע כדי לתפוס מקום, ובכל זאת, כשאני מגיע הם מחליטים מיוזמתם לוותר לי על המקום, כדי שאוכל לתעד זאת עבור כלל הציבור ועבור הדורות הבאים".

בן בית אצל גדולי ישראל

"זכיתי להכיר מבפנים את בתיהם של גדולי ישראל", אומר לרר, כשדוק של התרגשות חולף בקולו. "האפשרות שניתנה לי לשהות רבות לצד גדולי ישראל לימדה אותי רבות. למדתי הן ממידותיהם המופלאות והן מעבודת השם מתוך מסירות נפש של גדולי ישראל, כיצד יהודי צריך לנהוג, או לפחות למה צריך לשאוף".

לרר זכה לשהות רבות לצדם של גדולי ישראל, בעבר ובהווה. "בין היתר, זכיתי לשהות רבות בקרבתו של רבי שלמה זלמן אויערבך, וכן בבתיהם של הרב שך, הרב שלום שבדרון והאדמו"ר מבאבוב זצ"ל". במסגרת עבודתו זכה שוקי לתעד מבפנים את בתיהם של שלושת אדמו"רי גור, וכמובן שגם מבתיהם גדולי ישראל אשר הלכו לעולמם אך לפני מספר שנים, מקומו לא נפקד. בעניין זה, הוא מציין במיוחד את הרב עובדיה יוסף ואת הרב שטיינמן זצ"ל.

כחלק מעבודתו, נהג לרר ללוות את מרן הרב שטיינמן במסעות החיזוק שערך ברחבי העולם בשנותיו האחרונות. "הייתי עסוק באותם מסעות כל העת ב'מרדף' ממקום למקום, כדי שאוכל להגיע אל היעדים שבהם הרב שטיינמן היה אמור לשהות במסגרת המסע המשותף שערך עם האדמו"ר מגור, שיבדל לחיים טובים". שוקי לרר יכול היה להפעיל את קשריו ולטוס במטוסו הפרטי של הרב שטיינמן, אך בחר שלא לעשות זאת. "חשבתי שזה לא יהיה מכובד שאגיע בטיסה אחת עם מרן", הוא אומר.

במקום זאת, נהג לרר לדאוג לכיסוי ההוצאות באופן מקורי: "צלצלתי לראשי הקהילות שאליהם הרב היה אמור להגיע, והצעתי להם לתעד את האירוע שייערך בקהילתם בתמורה למימון כרטיס הטיסה. ראשי הקהילות נענו להצעתי, ובכך אפשרו לי לקיים את המסע המרתק והמחזק".

אך אז, באמצע המסע, נפגש לרר באקראי עם הרב שטיינמן פנים אל פנים. "משניכרה שעת כושר, פנה אלי הרב ושאל כיצד אני משתתף במסע מבלי לטוס במטוס המיוחד שנשכר עבור הרב שטיינמן לצורך המסע. השבתי כי בשל העובדה שמדובר באירופה, יש לי האפשרות להשתתף במסע באמצעות נסיעה ברכב, וכך אני עושה. הרב שמע זאת, ומיד ביקש לקרוא למקורביו. משהגיעו שאל אותם: 'מדוע לרר יכול לנסוע ברכב פרטי, ואני צריך מטוס בשביל אותה הנסיעה, בו בזמן שלפי מה שאני מבין ממנו, ניתן לעשות את הדרך הזו גם ברכב?!'. הרב שטיינמן לא סיים בכך, והמשיך בדבריו, תוך שהוא מנחיל מוסר השכל חשוב לאנשים שעמדו במקום: 'איזו דוגמה זאת, שאני מגיע עם מטוס, בו בזמן שניתן לעשות את הדרך הזו ברכב?', תהה".

רבי חיים קנייבסקי בבית המדרש (צילום: שוקי לרר)

דבריו אלו של הרב שטיינמן הובילו לכך שאת הדרך למדינה הבאה עשה הרב כבן ה-90 בנסיעה ברכב. עם זאת, לאחר שמקורבי הרב שוחחו עמו מאוחר יותר ואמרו לו כי המטוס נשכר על ידי יהודי עשיר שביקש להנות את הרב מממונו, וכי כעת כבר לא ניתן להשיב את המטוס לחברת ההשכרה, מה שעשוי לגרום לעוגמת נפש עבור התורם, לאחר שיתברר לו כי שכר את המטוס לחינם, רק אז הסכים הרב לשוב ולטוס במטוס, אך הזהיר את מקורביו שלא יאפשרו זאת פעם נוספת.

סיפור אחר על הרב שטיינמן שעמו נפגש שוקי לרר, חידד בפניו את מידת האמת הרבה שאפיינה את הרב. "היה זה כשעליתי להזמין את הרב שטיינמן לשוחח בפני בחורי ישיבת בין הזמנים שארגנתי באותה עת, לזכרו של סבי. הרב סירב תחילה והשיב לי כי הינו חלש במיוחד. במקום זאת, הציע לי להזמין למקום רבנים אחרים. בתשובה הצעתי לו שאביא את כל הבחורים לבני ברק, כך שהרב לא יצטרך לטרוח ולהרחיק נדוד כדי להשתתף באירוע. במהלך השיחה שאל אותי הרב כמה בחורים נמצאים בישיבת בין הזמנים, והשבתי לו שמדובר ב-250.

"משהגיע הרב למקום, מובן שהופנה לעברו הרמקול, והוא היה אמור להתחיל לדבר, אבל הרב שטיינמן התמהמה מעט. ראיתי כי הוא מביט על הבחורים במבט חודר. באותה עת לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. לאחר מספר דקות של התמהמהות, פתח הרב בדבריו וחיזק את הבחורים. הערב הסתיים בתחושת התעלות מדהימה של הבחורים וגם שלי, בזכותו של הרב.

"זמן מה לאחר מכן הגעתי לביתו של הרב כדי להודות לו על שהטריח את עצמו עבורי. הרב הביט בי בעיניו הטובות ואמר לי: 'אם היית אומר לי שיש 200 בחורים ולא 250 לא הייתי מגיע?', שאל רטורית. מתברר שהרב ספר את הבחורים ששהו במקום כדי ללמדני מוסר השכל. לאחר מכן, במידת האמת הנדירה שלו, פנה אלי והעיר לי על אי-הדיוק בנתונים שמסרתי לו. הרב שטיינמן הקפיד על כל פרט ופרט בדבריו, ודרש זאת גם מסביבתו".

לאחר שהרב שטיינמן העיר ללרר, הוא ברך אותו, והצלם יצא מהמקום, כשהוא נסער. "התחלתי לברר את העניין, ולאחר מספר טלפונים גיליתי כי הייתה קבוצה של בחורים שלמדו בישיבת בין הזמנים, אך לא הגיעו לאירוע, מה שגרם לכך שדבריו של הרב היו נכונים: באירוע השתתפו אכן רק 200 בחורים ולא 250. מיד עליתי לבית ברחוב חזון אי"ש, וסיפרתי לרב את הדברים. הרב חייך, הרגיעני ואמר לי: 'זה בסדר'".

קרבה מיוחדת לגדולי ישראל

במהלך שנותיו הארוכות בעסקי הצילום, נפגש לרר גם עם תהיות הלכתיות שונות. כך, לדוגמה, הוא מספר על מפגש מיוחד שהיה לו עם רבי שלמה זלמן אוירבך: "פעם הגעתי לצלם אותו בחג הסוכות. הרב סימן לי להתקרב, ושאל: 'מדוע אתה מצלם בחול המועד האסור במלאכה?'. השבתי לו שזו הפרנסה שלי, לצלם את הרב בחג, ואם לא אצלם את הרב בחג - זה יהיה עבורי 'דבר האבד'. הרב אוירבך הסכים עמי, ולמרות שמונים שנותיו וההשפעה העצומה שהייתה לו על העולם היהודי כולו, נעמד באופן שאוכל לצלמו בצורה טובה. לאחר מכן קרא לי שוב וביקש ממני שלפחות לא אפתח את התמונות בחול המועד.

"למחרת הגעתי לבית הרב אלישיב כדי לצלם את הרב מנענע בלולב, והאירוע שהתרחש יום קודם חזר על עצמו שוב. הרב סימן לי להתקרב אליו, ושאל אותי מדוע אני מצלם בחג. השבתי לו שיש לי היתר מיוחד מהרב אוירבך, והוא חייך בהסכמה".

במקרה אחר הפך הרב אוירבך ל"שומר חינם" של המצלמה של שוקי לרר. "היה זה בערב שבת חנוכה", מספר לרר. "הגעתי לשבות בירושלים, ועוד טרם הגעתי למקום גמלה בלבי ההחלטה שאצלם את הרב אוירבך בשעה שהוא מסדר את החנוכייה, חבוש בשטריימל. מדובר היה בתמונה נדירה במיוחד, כך שהיה חשוב לי לעשות את המאמץ ולהגיע למקום כדי לצלם זמן קצר טרם כניסת השבת.

"הגעתי לביתו של הרב וצילמתי במשך דקות ספורות. לאחר מכן ביקשתי לשוב למקום שבו התארחתי, אך אז הרב אוירבך סימן לי לשוב. 'היכן אתה נמצא?', שאל אותי כשהתקרבתי אליו. השבתי לו שאני מתארח במלון, בחלק אחר של העיר. בתגובה שאל אותי הרב: 'כיצד אתה מתכנן לשוב למלון?'. השבתי לו שבכוונתי לחזור במונית. הרב אוירבך פנה אלי והשיב לי: 'ואם לא תצליח לקחת מונית? אתה עלול להיתקל בבעיה. תן לי במקום זה את המצלמה, ואני אשמור לך עליה כאן עד צאת השבת, כדי שאם לא תספיק לקחת מונית, תוכל ללכת ברגל מבלי להיכשל בטלטול או באובדן המצלמה'.

"הייתי מקורב מאוד גם לרב עובדיה יוסף", מציין לרר. הצלם המוערך היה מהאנשים היחידים שיכלו להיכנס לביתו של הרב זצ"ל כמעט ללא קושי. "בזכות כך יכולתי לחזות באירועים שהתרחשו במקום ולנוצרם על לוח לבי. אחד המקרים הללו זכור לי במיוחד, משום שזה נתן לי להבין עד כמה חשוב לנצל כל רגע ורגע מחיי האדם. היה זה כאשר אחד האנשים הקרובים ביותר לרבנו זצ"ל נכנס לחדר", הוא מספר. "האדם ההוא פנה אל מרן וביקש להזמינו לטקס הכנסת ספר תורה שאמור היה להתקיים במקום אחר בירושלים, אך המקורב ושאר המארגנים מבקשים לעבור גם דרך ביתו של הרב עובדיה יוסף, כדי שהרב יוכל להשתתף בטקס. הרב הביט באיש בצער, ופנה ואמר לו: 'ממך לא הייתי מצפה לכזו בקשה. אתה, שיודע כמה אני יכול להספיק בזמן הזה וכמה סבל וצער תגרום לי העובדה שלא אוכל לנצל את הדקות הללו שבהן ארד אל הטקס, מגיע אלי עם הצעה שכזו?'".

למרות העובדה שלרר היה מקורב במיוחד למרן זצ"ל, היתה פעם אחת שסורב להיכנס לבית המפורסם ברחוב הקבלן. "היה זה לאחר שנפלתי מגובה רב באחד מסיומי הש"ס. הרב דאג לי מאוד לאחר ששמע על הנפילה, ואף שלח את הגבאי להודיע לי, קודם ניתוח שהייתי צריך לעבור, כי אין לי מה לדאוג, בשל העובדה שהרב עובדיה עומד להתפלל עלי בשעת הניתוח. לאחר מכן התברר לרב עובדיה יוסף כי אני צריך לבצע טיפולים פיזיותרפיים, ושאינני עושה אותם בשל הכאבים שהם גורמים ובשל קוצר הזמן. בשל כך הודיעו לי מביתו של הרב, שלא אוכל להיכנס למקום עד שאעשה את הטיפולים הדרושים. כזה היה הרב עובדיה יוסף זצ"ל. דאגתו אל הכלל והפרט הייתה כנה ונדירה", מסיים לרר ואץ לצלם תמונה נוספת של רב בישראל.