אמא מתחתנת, פרק ב’: "אבל זה יפגע לי בשידוכים!"

ממגוון התגובות של ילדי, זאת של מ' - שהיתה בת שמונה עשרה כשבישרתי לה את הבשורה שאבא שלה ואני מפרקים את החבילה - היתה הקשה לי מכולן.

מ' היא גאוותי. הבת הגדולה בבית. היחידה שהלכה בתלם שניסיתי להתוות בבית (שרציתי שיהיה חרדי). בת סמינר צנועה בעלת מידות מצוינות שכל מי שמכיר אותה גומר עליה את ההלל. מכל ילדי, שהתחילו במוסדות חרדיים ונשרו בדרך, היא היחידה שנשאה את הלפיד בעוז ובגבורה. גם כשמסביבה צצו כפטריות לאחר הגשם סמארטפונים ומסכים בשלל צבעים, היא שמרה על עצמה ולא התקרבה. כשאחיה שקעו בעולמות וירטואליים, היא שקעה בתפילה חמה. כשחברותיה, בזמן שהיו בבית בחופשות, הרשו לעצמן להתיר כפתור ולקצר חצאית או חולצה, היא האריכה וסגרה ואספה שיער וחיזקה. מכל עבר קיבלתי דרישות שלום מרחיבות לב ודעת. מהמורות, מהצוות, מחברות שלי ושלה, מכל מי שהכיר אותה. מ' היתה מודל לחיקוי ומושא להערצה.

זה היה בשבת אחר הצהריים, אם זכרוני אינו מטעני. מ' ואני פסענו לנו בנחת לביקור שבת אצל חברה. שוחחנו על הא ועל דא, והרגשתי שזאת הזדמנות להתחיל לדבר על הנושא שהעיק עלי תקופה ארוכה.

מ' שמעה ושתקה, ואז ניסתה להגיד משהו ועצרה. לאחר מעשה הבנתי שמצוות כיבוד אב ואם שהיא מחזיקה בה כל כך (ותודה לצוות המסור של הסמינר שעושה עבודת קודש עם בנותינו בנושא הזה ובקיום מצוות בכלל) עצרה אותה מלהתפרץ. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שלה, אבל השורה התחתונה היתה התנגדות מוחלטת לצעד שאני רוצה לעשות.

"אבל למה? למה את עושה את זה? זה יפגע בילדים".

"הילדים כבר עכשיו נפגעים, וגם אני".

"תנסו לעשות שלום בית".

"תאמיני לי, ניסיתי הכל. אבל שום דבר לא הולך. הכל תקוע".

"זה יפגע לי בשידוכים!".

יצא המרצע מהשק.

"מ', את יודעת שהזיווג שלך כבר נקבע משמיים, ולא משנה מה הם תנאי הפתיחה שלך - הזיווג שלך כבר מוכן לך, נכון?".

הזכרתי לה את העובדה שאביה ואחיה לא בדיוק נמנים על שומרי התורה והמצוות, ולאיזה בית בדיוק היא תביא בחור ישיבה שתורתו אומנותו? אז סיבת הפגיעה בשידוכים לא בדיוק מחזיקה מים במצב כזה.

אבל מ' לא היתה מוכנה נפשית לקבל את הדבר.

הנחתי לה. הבנתי שקשה לה מאוד עם הנושא, והיא תצטרך זמן לעכל אותו. לעבד.

במהלך כל התקופה עד לגירושין עצמם היא הקפידה להגיד לי שהיא מתפללת עלי ועל אבא שלה לשלום בית. בהתחלה ניסיתי למחות, להסביר לה שזה מיותר וזה כבר לא יקרה, אבל אחרי כמה פעמים הרפיתי. שתתפלל. תפילות לא הולכות ריקם. היא כנראה צריכה את התפילות כדי להרגיע את עצמה, להתחזק נפשית.

כשהגירושין הפכו לעובדה קיימת, עברה עלינו תקופה לא פשוטה. במבט לאחור אני קולטת שהחיכוכים הרבים שהיו לנו, נבעו כנראה מהכעס שהיה בה על המהלך. יחסינו עלו וירדו חליפות. השתדלתי כמה שפחות להתחכך איתה, ואפשרתי לה "לברוח" לבתים של חברות או מורות מצוות הפנימיה בכל פעם שרק רצתה. האמת, היא לא כל כך שאלה אותי, פשוט הודיעה לי שהיא עושה שבת פה ושבת שם. היה לי קשה. קשה מאוד. באיזה שהוא מקום כנראה ציפיתי שהיא תהיה הכתף התומכת שלי. רציתי שהיא תבין אותי ותהיה שם בשבילי, שלא אשאר לבד במערכה. לקח לי זמן להפנים שהיא לא יכולה והיא לא צריכה להיות. היו פעמים שהצלחתי להתגבר על עצמי ועל רגשותי ואפשרתי לה ללכת בלי לעצור אותה. אבל פעם בכמה שבתות (היא היתה יוצאת לשבת חופשית מהפנימיה פעם בשבועיים), כשכבר הרגשתי שקשה לי מאוד בלעדיה, הייתי מתעקשת שהיא תחזור הביתה ולא תלך לבית של חברה או מורה. כמעט תמיד היא כיבדה בקשתי למרות הקושי שהיה לה בדבר, ונשארת בבית, אבל השבתות האלה היו מסתיימות תמיד באכזבה מצידי. משהו היה חסום בתקשורת בינינו, ולא יכולנו לשבת ולשוחח בלי שזה ייגמר בצורה כאובה לשני הצדדים.

היום, שנה וקצת אחרי, המצב השתפר לאין ערוך. אחרי הרבה תפילות ותחנונים לד', התייעצות עם יועצת מקצועית והמון סיעתא דשמיא, וגם הזמן שעשה את שלו. מ' עברה את חמשת השלבים של האובדן, והגיעה לסוג של השלמה עם המצב.

לפעמים, כשאני בודקת בשבילה הצעות שידוך שעולות מדי פעם, עולה נושא הגירושין, שהוא אבן נגף בעולם השידוכים החרדי. מ' הצדיקה שלי לא אומרת דבר, אבל בפנים אני מניחה שמשהו עולה בה ורוצה להתריס "אמרתי לך?".

בזמנים כאלה אני מביטה למעלה, מדברת עם בורא עולם, מתחזקת באמונה שהזיווג שלה כבר מוכן.

ובאותו זמן מתפללת גם על שלי.

לתגובות: emivrya@gmail.com