במחשבה תחילה לפרשת מטות-מסעי: המשבר הכלכלי שנפתר בחצות לילה עם כמה לחישות רמות

"יש לי עסק שמפסיד ארבעים אלף שקלים בחודש", תינה לקוח באוזני יועץ כלכלי.

"יש לי עצה שתמצמצם לך הפסדים בחמישים אחוז", הצהיר היועץ.

"באמת?", התלהב הלקוח, "זה נשמע מצוין!".

- "סגור את העסק ותשלם לי מדי חודש תמורת הייעוץ עשרים אלף שקלים"...

* * *

"איש כי יידור נדר לה'", פותחת פרשתנו, "לא יחל דברו". המילה "יחל" היא מלשון "חילול", ופירשו חז"ל "לא יחל דברו - לא יעשה דברו חולין", דהיינו: אם לא יקיים מה שנדר, בכך יחלל את דיבורו.

אלא שהפסוק ממשיך: "ככל היוצא מפיו יעשה".

לכאורה, אם כבר אמרנו שלא יחלל את דיבורו, בוודאי שעליו לקיים כל מה שהוא מוציא מפיו. מדוע מוסיפה התורה להזהיר: "ככל היוצא מפיו יעשה"?

בפשט הפסוק התוספת נועדה כדי ללמד הלכות נדרים. אולם אנו חפצים ללמוד מן התורה לקח לחיי המעשה; לאו דווקא למי שנודר. מה ניתן אפוא ללמוד מן המילים "ככל היוצא מפיו יעשה"?

יוסף הוריד את שפופרת הטלפון ונאנח.

עוד מלווה התקשר ודרש את כספו. יוסף גמגם תירוצים והבטיח הבטחות ללא כיסוי, ממש כמו הצ'ק שלו שחזר. המלווה התורן היה נוח יחסית, ולא סיים את השיחה באיומים כמו שעשו אלה שלפניו.

התעוקה בחזהו של יוסף גברה. המצב הרפואי הסבוך טלטל את עולמו בחובות רבים. מיהודי שמקפיד שלא לסגור את החודש עם חוב - ואפילו של כמה מאות שקלים שיכוסה במשכורת הקרובה - הפך יוסף לבעל חוב של עשרות אלפי שקלים.

הוא רץ מחבר לחבר, מגמ"ח לגמ"ח; נטל הלוואות בלי לחשוב. כשמדובר בבריאות - אין מקום לשיקולים נוספים.

עכשיו, אין לו מאיפה להחזיר.

יוסף החליט לקחת חוב אחרון. הוא התקשר ליועץ כלכלי מנוסה בעל שם נודע, שלוקח תשלום בהתאם. "סליחה על השעה המאוחרת", לחש יוסף בבהילות לתוך הפומית, "נקלעתי למצב קשה מאוד ואני זקוק לעזרה בדחיפות. תוכל לקבל אותי עכשיו?".

היועץ, שהתרשם שמדובר במקרה דחוף - הסכים.

אל הכתובת הגיע יוסף טרוף נשימה ומיוזע. לפתע הבין שלא רק שעליו להסדיר את נשימתו ואת מראהו טרם ייכנס, אלא שאף אין לו משהו מסודר לספר ליועץ. אין לו מושג כמה בעלי חובות יש לו, באילו סכומים מדובר, מתי עליו להשיב אותם. כמעט כלום לא מסודר לו.

יוסף פסע מתחת לעץ הגדול בחצר ושינן לעצמו בקול נמוך את רוב החובות שזכר. הוא זקר אצבעות שוב ושוב, ספר בעלי חובות ומספרים בקול מתוח, ולבסוף הגיע לחשבון הסופי.

בבת אחת נגולה אבן מלבו. מדובר בסך הכל בכמה עשרות אלפי שקלים. לא סכום שיש לו בהישג יד, אבל לא משהו שמשכנתא שייקח לא יכולה לפתור ולפטור אותו מכל הנושים. את המשכנתא, כמובן, ישיב בתשלומים.

השיחה הבאה נערכה בדרך הביתה. "מתנצל על ההפרעה", גמגם יוסף לאוזני היועץ התמה, "בסופו של דבר הסתדרתי"...

חז"ל מלמדים בגמרא (עירובין נד), שאדם שלומד בקול רם ומוציא את התיבות בפיו בנעימה ובחיות - התורה שלו משתמרת יותר. כמו כן, התפילה בקול גורמת לעורר את הכוונה במילות התפילה, ומעניקה חיבור למתפלל עם בוראו.

בדרך רמז אפשר לבאר שהתורה מלמדת אותנו כיצד ניתן לזכות לסייעתא דשמיא בהחלטות ובקבלות שלנו: "איש כי יידור נדר לה'", יהודי רוצה לקבל על עצמו קבלה טובה ומתחייב לבצע אותה, "לא יחל דברו", אל לו לעשות את דיבורו חולין.

איזו עצה טובה ניתן לתת לו כדי לקיים את הקבלה? "ככל היוצא מפיו", אם יפרש לעצמו את הקבלה לפרטיה בפיו, ישנן אותה ו'ילמד' אותה שוב ושוב, הרי שתהיה לו סייעתא דשמיא גם לבצע - "ככל היוצא מפיו יעשה".

* * *

יש זמנים של לחץ שבהם צריכים לקבל החלטה, ולא תמיד יש עם מי להתייעץ באותם רגעים.

עצה טובה נוכל ללמוד מהמילים "ככל היוצא מפיו".

כוח הדיבור הוא עצום. אדם שמסדר לעצמו את מחשבותיו בפה והופך אותן מגולם רעיוני למשהו שנשמע ונוכח - מרוויח בהירות רבה יותר.

במקום שאין אנשים ואין לך למי לספר את הדאגה, מותר לך להיות איש. ספר את הדאגה לעצמך, תפרט בפה - שהאוזניים ישמעו - ממה אתה חושש, עם מה אתה יכול להתמודד ומה גדול עליך. "תצמצם הפסדים בחמישים אחוז".

הפירוט הזה, כנראה גם יהיה פתיח לתפילה מהלב בשפתך לבורא כל עולמים. אל דאגה! תשליך עליו יהבך.