"אנחנו בבידוד הכי כייפי שיש": המתנות הטובות שקבלתי בזכות הקורונה

הגדול שלי, זה שהגיע אחרי בכורתי, העניק לנו מתנה מאין כמוה. מתנת הבידוד. כמו בסרטים שקורים רק אצל אחרים ובחדשות, אבל בטח לא אצלנו - בתלמוד התורה שבו הילד לומד התגלה אחד הרבנים כחולה מאומת. תלמוד התורה נסגר לאלתר, על כל ח' השכבות שבו, ובתוכן בני. כך, כמו רעם ביום בהיר אחד, באמצע החיים, אחרי שכבר נשמנו את טעם השגרה הברוכה, אחרי שהיו לי כבר הבקרים לעצמי, אחרי שחזרתי להתעמל כתמיד, נכנסנו בבת אחת לבידוד. כולנו. אין יוצא ואין בא. בעלי זורק את שקית פח האשפה בשעות המאוחרות ביותר של הלילה, כאשר כבר כמעט אין רגל איש ברחוב. מלבד זאת – כל החיים מתנהלים כעת בד' אמות ביתנו. העבודה שלו, הלימוד שלו. התפילות שלו. התפילות של הילדים. הארוחות. הריכוזים. הפעילויות. היצירות, המריבות, הבכיות כפול חמש – הכל ב-88 המטרים הרבועים שלי. נו טוב, קצת יותר, עם המרפסת. היתה זו החלטה לא קלה. להכניס את הילד לבד לחדר, להשתדל שלא יתקרב יותר מידי לכולנו ולהמשיך בחיים כאילו כלום, או פשוט להיות כולנו ביחד ולגזור על עצמנו בידוד משפחתי? בחרנו, למענו ולמען האחראיות לשלום הבריות - בדרך השניה. בהתחלה רטנתי (על מי לא), כעסתי (על עצמי – "למה אני צריכה להיות יותר צדיקה מהאפיפיור?"), תוסכלתי (על ידי קולות פנימיים – "איך יתכן שהמסגרות ממשיכות כרגיל ואני לא שולחת אותם? השתגעתי?"), ואחרי יומיים כאלו, שבהם לא ראיתי את הסוף ולא ראיתי איך אני הולכת לשרוד את הגזירה הזו,  אין לי מושג איך – משהו בי התהפך. תקראו לזה "קיבלתי שכל", או שהיה לי גילוי אליהו, או שמא התעברה בי נשמת צדיק מהדור הקודם, ואולי כולם יחד, אבל פשוט, או לא פשוט בכלל - ברגע שהפנמתי שזהו, זה המצב ואין אופציה אחרת בשוק בשבילי, התחלנו ליהנות מאוד מאוד מאוד.

סתם בסוגריים (במבט על ולחופרות והמעמיקות שבינינו), זו בעצם נקודת התסכול והעצב של כולנו, בכל דבר בחיים. כשאנחנו חושבים שיש משהו אחר, טוב יותר בשבילנו מהמצב שאותו אנו חווים כעת - אנחנו לא בשמחה. הפיצה שהזמנו היום, למשל, עלתה פי 5.5 מפיצה "גולדה" (כדי לא לצאת הזמנו מפיצריה שמביאה עד הבית עם שליח). הפיצה היתה יקרה יותר, עשירה יותר... והילדים מצידם? "איף...פיצה גולדה טעים יותר". "יאכס... יש פה מלא גבינה... החריף שלהם לא מספיק...". רק בת החמש הצילה את המצב ואיזנה אותו במעט, באומרה לעצמה "אממ... יאמיק... תודה, אמא". הלוואי עלי שאר שארי שמינית מהבנה הכל כך בסיסית שלה, של "איזהו עשיר - השמח בחלקו".

פעם ראיתי תמונה של זוג קשישים בני 80 לערך, שנראו כזוג נשוי ושמח באמת. הם נשאלו איך שרדו כל כך הרבה שנים ביחד, ולמטה הופיע הכיתוב המעורר השראה: "אנחנו שייכים לדור שבו אם משהו היה נשבר, היו מתקנים אותו". כל כך פשוט ויפה. כשזה מה יש - מתמודדים עם זה, והפלא ופלא, מצליחים גם לשמוח בזה.

נחזור לבידוד הבכלל לא בדידותי שלנו.

קלטתי את הקטע, ופשוט התחלתי להתחבר אליו יותר ויותר.

תחילה רטנו הילדים (בעקבות אמא שלהם, שנתנה להם דוגמא אישית, גם אם רק במחשבה). "אמא בבקשה, תני לנו לצאת, אנחנו לא בבידוד, זה רק הוא, מה הקשר אלינו". "אמא, אנחנו רוצים לצאת בשבת". עד שלאט לאט האמירות הללו פשוט לא נשמעו יותר, והפכנו גוש אחד ומאוחד. עד כדי כך שהם צעקו לחברים, מהמרפסת, בשבת, כאילו בשמחה של מצווה: "אנחנו בבידוד, תביאו לנו ממתקים. תזרקו לנו דברים. אנחנו בבידוד הכי כייפי שיש...". פתאום קלטתי שאת הכספים והימים שאפסיד במעונות כנראה שאף אחד לא ישיב לי, והם יחלפו כלא היו. מי יזכור את זה בעוד שנה-שנתיים? אבל את התקופה הזו, שבה כל יום הילדים קמים בבוקר ורצים לראות מה כתבתי להם על הלוח להיום, ומה הפתעת היום, ומה משימת היום, הם יזכרו לעולם. את קלסר הקורונה של כל אחד מהם אני מודה שאולי אזרוק בפסח הבא... אבל את החותם שזה ישאיר להם בלב שום טיפקס לא ימחק.

אז מה היה לנו בינתיים? בונוסים על תפילות, מריבות ובקשת סליחות, וגם שיחות "זום" עם הסבתות. מסרק כינים הפך לחלק מן התסריט הקבוע ("אמא, היום תבדקי לי בבקשה!"). זמן גזירת ציפורניים הפך למקודש אפילו בשביל בן השנתיים שהושיט אצבעות באומרו "אגודל זה אבא", כמו שאומר השיר. הכנסת כביסה למכונה הפכה לטקס מלכותי של אמא עם השניים הקטנים, המתועדת במצלמה על ידי הגדול, ושטיפת כלים הפכה ממשימה מעיקה לזכות ("אמא, בבקשה, תני לי הזמדנות שניה. אני רוצה לשטוף כלים. אני אעשה את זה בשקט. את לא תרגישי אותי').  

וחוץ ממה ש"חייבים", גם שכרנו מתנפחים ענקיים. הזזנו את הספות לצדדים ואת השולחן למטבח. הסלון הפך לג'ימבורי מלא חול כל כך, שיומיים אחרי עוד קרצפתי אותם (את הילדים, כן?) ואת הבית מגרגירי החול שהיו בכל פינה, אבל זה היה שווה כל כך. יום נוסף היה "על האש" ( נקניקיות על המחבת וקציצות בתנור, אבל מי שם לב?) ומתחם יצירות בסלון. המטבח הביתי הפך למטבח צבאי שבו מכינים כל יום, בוקר, צהריים וערב, מטעמים לרוב (רק אצלי הקורונה גורמת לרעב מוגבר בבית?). כדורי שוקולד שהוכנו בכמות כפולה בתקווה שיישארו לשבת חוסלו בטרם עת. קופסאות זכוכית נופצו בדרכן אל בת השנתיים. כפיות נזרקו מן המרפסת בכמות מוגברת מן הרגיל. לא קל. אבל כל כך עוצמתי המפגש הזה עם החיים באמת. עם הילדים באמת. עם עצמנו - באמת. כי כשמישהי אחרת זוכה לראות את הצעד הראשון של הקטנה שלי (המטפלת...), ומישהי נוספת משכיבה לי לשנת צהריים את הגדול שמעליה (המטפלת, כבר אמרנו, כן?) ומישהי חותכת לבת החמש שלי פרי בגן חובה (הסייעת, כן?), ועוד אישה מוכשרת במיוחד מלמדת את הגדולה שלי אנגלית, והרב של הגדול שלי מלמדו חומש... איפה זה משאיר אותנו?!

התרגלנו כל כך לחיים הללו - לצאת, לרוץ, לחיות בחוץ, להיות לחוץ, ששכחנו קצת שלא כך התחנכו אמותינו וסבתותינו. הכל הכל הכל - היה בבית פנימה. ותודה לה' שאני זוכה לטעום אפס קצהו של קרחון זה בשנת 2020 , דור שבו הכל מוגש לו בשלט ובלחיצת כפתור. אז היום גם לימדתי חשבון (בלי מחשבון), וגם חתכתי אפרסמון, וגם ניסיתי את מזלי בניקיון. עשיתי הכל והרווחתי בגדול. תחושה שלא הייתי זוכה לה אלמלא הבידוד, ובכלל אלמלא תקופת הקורונה, שגם את המנקה האהובה עלי ביותר - גזלה ממני ללא רחם. הי, פתאום גיליתי שאני מסוגלת לנקות שירותים למרות כל כוחות הנפש שזה גובה ממני. אז במקום להתעסק במה שאין לי מאז ימי הקורונה, ובמה שנלקח ממני בגללה, ובמה שכבר לעולם לא יהיה לי בגינה, אני שמה מראה חדשה מול עצמי, ובוחנת מה היא כן נתנה לי. מה העניקה לי התקופה המטלטלת הזו, שאיפסה אותי ועדיין ממשיכה לאפס אותי ואת העולם כולו. לדייק אותי ולכוון אותי כמו פסנתר שדורש עוד קצת (רק קצת?) כוונון, כדי לא לזייף.

אז אולי לא הקורונה עצמה, אבל בהחלט התקופה הזו, היא סוג של מתנה שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לתת לעצמו מלבד בוראנו הגדול מכולם. מקרי המוות קשים הם. וכל מקרה הוא עולם ומלואו. משפחות וצאצאים שלא בהכרח מסוגלים להגיד שפטירת יקיריהם - לטובה היא. ולבי איתם. לב כולנו. המונשמים הרבים, החולים הקשים. אין ספק שצריך להתפלל שהגל הזה יעבור מעלינו, ונצא כולנו לבריאות ולשלום. אבל, עם כל זה, ואולי למרות כל זה, אולי, רק אולי, כדאי לכל אחת מאיתנו לראות את הטוב שיש בתוך התמונה הזו, שכעת, בלית ברירה, כולנו מצוירים בה.

זהו.

כולי תפילה על הדברים הגדולים, כמו שכולנו חולמים ומקווים, אך לא פחות תפילה אני מקדישה ל"קטנות" של היום-יום... למשל, שאזכה לאפשר גם מחר לילדי להרגיש כי כל יום בבידוד הוא יום אחד, יחיד ומבודד, כמו שלא היה לעולם ולא יחזור אף פעם.

מתנה. כבר אמרתי.

כותבת הטור הינה תסריטאית, עורכת וכותבת תוכן, מרצה להופעה בפני קהל וכתיבה עיתונאית. eva@htv.co.il