כל פסיעה קטנה לדבר מצווה – שווה עולמות: חיזוק מרתק לימי הקורונה

בפרשת השבוע הובאה פרשת ערי המקלט, שכאשר היה אדם רוצח בשגגה היה בורח מפני גואל הדם אל עיר המקלט הקרובה אליו, וכאשר היה נכנס לתחום העיר אסור לגואל הדם להורגו, אמנם התורה מתנה את איסור הריגת הרוצח בשוגג על ידי גואל הדם, בתנאי שלא יצא מעיר המקלט. וכלשון התורה, "אִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם" (פרק לה כו).

ובמדרש (פסיקתא זוטרתא מסעי) הובא דבר חיזוק גדול עבורנו, וזה לשון המדרש, "ואם יצא יצא הרוצח אל גבול עיר מקלטו. אפי' פסיעה אחת". – דהיינו אפילו רק פסיעה אחת יצא הרוצח מחוץ לעיר המקלט רשאי גואל הדם לפגוע בו. "אמר רבי אלעזר בן עזריה, ומה אם לעניין פורענות הפוסע פסיעה אחת מתחייב בנפשו, קל וחומר להולך לדבר מצוה שזוכה לו ולדורותיו". 

והאדמו"ר החידושי הרי"ם (מסעי לה, כו), הביא את דברי המדרש הנזכר וכתב, "מכאן נראה חיזוק גדול, שהרי מדה טובה מרובה (סוטה יא) אדם שמשכים בכל יום ללמוד ולהתפלל, ודאי שיכול לפעול הרבה בכל פסיעה". ע"כ. נמצינו למדים, שאם בפסיעה אחת שיוצא הרוצח בשגגה מעיר המקלט חרץ את דינו של עצמו שאפשר להורגו, אפילו שעיר המקלט ממש לידו... מרחק פסיעה... בכל זאת לפסיעה אחת יש משקל גדול ומשמעות. אם כן קל וחומר פסיעה לדבר מצווה שאדם עושה, נתאר לעצמנו כמה פסיעות כאלה עושה יהודי ביום של שגרה, שלוש תפילות ביום, שיעורים, חסדים, צדקות... גם לאסוף את האשה מהעבודה זה חסד גדול, לקחת את הילדים למוסדות ולהחזיר אותם... כל פסיעה לדבר מצווה יכולה לחרוץ דינו של אדם לחיים... 

וכן ראיתי שהובא בירושלמי (ברכות פרק ה), "רב חונא אמר זה שהוא הולך לבית הכנסת צריך להקל את רגליו מה טעם [הושע ו ג] נדעה נרדפה לדעת את ה', וכשהוא יוצא צריך להלך קימעא מה טעם [איוב יד טז] כי אתה צעדי תספור". דהיינו אדם שהולך לבית הכנסת ירוץ וללכת מהר. אך כשהוא יוצא ילך לאט. מדוע? משום שכתוב כי אתה את צעדי תספור. ולענ"ד הביאור הוא שאף אם בהליכתו שהלך לבית הכנסת מהר הגיע במאה צעדים, וכשיצא מבית הכנסת הלך לאט והגיע אחר חמש מאות צעדים, הוא מקבל שכר עבור חמש מאות צעדים!!! וזאת משום שה' סופר צעדי האדם. (ושו"ר שכן ביאר העלי תמר, ובספר בניהו עיי"ש).

וכמו שכבר מצאנו בדברי חז"ל (סוטה דף מו:) 'אמר ר' יהושע בן לוי: בשביל ארבעה פסיעות שליווה פרעה את אברהם, שנאמר: ויצו עליו פרעה אנשים וגו' - נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'. ע"כ. על כל פסיעה שפסע פרעה הרשע ללוות את אברהם אבינו קיבל על כך שעם ישראל ישתעבדו לו מאה שנה... ועל ארבע פסיעות קיבל ארבע מאות שנה. כל שכן בפסיעה של אדם לדבר מצווה. (וראה בגמ' סוטה כב. אודות מעשה עם האלמנה ור"י).

וזו הדרך הטובה ביותר להלחם ביצר הרע שמכביד את עולו מיום ליום, הניסיונות נהיים יותר ויותר קשים, ואדם חושב בליבו אני אנה אני בא, ועל כך אדם צריך ללכת פסיעה אחר פסיעה ולא לקפוץ בבת אחת, וכמו שהובא במדרש (תנחומא בהעלותך, וכן הובא במד"ר בהעלותך טו) בזה הלשון, "אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אתה יודע כחו של יצה"ר שהוא קשה, אמר להם הקדוש ברוך הוא סלקו אותו קמעא קמעא בעולם הזה, ואני מעבירו מכם לעתיד שנאמר (ישעיה סב) סולו סולו המסלה סקלו מאבן, וכו', ולעולם הבא אני עוקרו מכם שנאמר (יחזקאל יא) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי להם לב בשר כך דרש רבי תנחומא בר אבא". מלמדנו המדרש, שתשובת הקב"ה לישראל כיצד להתמודד עם היצר אף שכוחו קשה מאוד, היא "סלקו אותו קמעא קמעא", כל פסיעה שלכם לדבר מצווה היא הסילוק של יצר הרע, ורק כך היא דרך ההתמודדות עמו. והקב"ה מבטיחנו שלעולם הבא הוא יסלקו לגמרי.

נמצאים אנו בימים שבהם מתאבלים אנו על חורבן בית המקדש, וגלות השכינה, ומאידך ימים לא פשוטים שבהם אנו נאלצים להתמודד עם קשיים רגע רגע בעקבות מגיפת הקורונה, ולצערנו הראשונה להיפגע מכך היא הרוחניות! תפילה כתקנה בבית הכנסת שבימי שגרה הייתה חלק משגרת חיינו, הפכה בין רגע לדבר קשה ומסובך... שיעורי תורה שהיו מלאים ביראי השם המבקשים לדעת דבר השם זו הלכה, הפכו למעין סלקציה בהם רק חלק זוכים להיכנס וחלק נאלצים להישאר בחוץ! אותו הדבר לגבי מקווה, קירוב רחוקים ועוד ועוד... 

ללא ספק בתקופה לא קלה זו כל פסיעה וכל טרחה לדבר מצווה מקבלים משמעות גדולה מצדנו, ובפרט בשמיים. שם עטים על כל אחת שכזו לא משנה מה גודלה ומה ערכה... פעם היה מקום למיין מה טוב ומה פחות. היום כל דבר קטן ברוחניות מתקבל בזרועות פתוחות, לפני מלך מלכי המלכים!

 אנו תפילה לפני שוכן מעונה שיחיש ביאת משיח צדקנו לגואלנו גאולת עולם, ובזכות אותם פסיעות שאנו פוסעים לקראת בורא עולם יום יום נזכה לגאולה השלימה, וכמו שמצאנו במדרש (פסיקתא דרב כהנא פיסקא ט - שור או כשב), על הפסוק 'אדם ובהמה תושיע ה', (תהלים לו: ז),  שהביאור הוא - אדם בשביל בהמה תושיע ה', אמרו ישראל, רבון העולמים אדם אנחנו ובבהמה תושיענו, לפי שאנו נמשכין אחריך כבהמה, "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א, ד), כבהמה כך אנו נמשכים אחריך. ע"כ.