סיון רהב מאיר על המלחמה של טלז-סטון בקורונה

היישוב החרדי הזה היה "בירת הקורונה", והצליח להחלים. עכשיו המודל שלו יכול לעזור לכולנו. נכנסתי השבוע לקנות משהו בקרית יערים (המכונה גם טלז סטון). הורדתי לרגע את המסכה אל הסנטר, ובתוך שתי שניות ננזפתי. "סליחה, מסכה", העירו לי, ובצדק. יצאתי לסיבוב קצר ביישוב וגיליתי מקום שנראה כמו פוסטר לשמירה על ההנחיות. ריחוק חברתי, מסכות, אלכוג'ל בכל מקום ואפס התקהלויות.

בגל הראשון של הקורונה כונתה קרית יערים "ווהאן של ישראל". מה קרה שם מאז? "אנחנו לא רוצים להתבכיין על סגר ועל אפליה, אנחנו דואגים לעצמנו", אמרה לי אישה מקומית. חברתה הוסיפה: "אנחנו לא שומרים על הכללים בגלל האכיפה והקנסות, אלא כדי לשמור על חיינו. הגישה פה הרבה יותר בוגרת ואחראית".

צלצלתי לראש המועצה, יצחק רביץ, שבדיוק סיים להפיץ עדכון יומי לתושבים. "ביישוב של 6,500 איש, יש לנו היום 29 חולים, וגננת משלימה שהסתובבה בכמה גנים הכניסה כמה מאות לבידוד. הבשורה הטובה היא שכל ה־29 נדבקו בגלל אנשים מחוץ ליישוב. אין הדבקות בתוך היישוב, כי מקפידים פה מאוד. לכן העליתי אתמול קמפיין: 'אם לא חייבים — לא יוצאים מהיישוב'. האוטובוסים שעברו פה היום יצאו חצי ריקים. בדיוק סיפרתי את זה לחיים מנדל שקד, ראש מועצת הר אדר הסמוכה. יישובים קטנים צריכים להטיל עכשיו מעין 'סגר עצמי מרצון', כדי לא להביא לסגר אמיתי. להתכנס בבתים, עד יעבור זעם. בתוך היישוב יש קמפיין מתחילת המגפה: לא לארח, לא להתארח".

שאלתי אותו למה התושבים משתפים ככה פעולה. "זה לא קנסות ואכיפה. אנשים נענים כי אנחנו הכי שקופים איתם. הם מקבלים מידע כל הזמן, כל יום יודעים אם יש חולה אחד יותר או פחות. אנחנו חוקרים כל חולה הרבה יותר מהר מקופות החולים. המועצה עושה חקירה אפידמיולוגית משלה. כלומר, לפני שהם מצלצלים, אני כבר יודע מה המסלול שלו ומה ההשלכות. אנשים חשים אמון כי אנחנו לא שולחים אותם סתם לבידוד. אי־אפשר להגיד להם, 'תיכנסו הביתה, שלום על ישראל'. אנחנו איתם. אם אתה דורש משהו, תעזור לאנשים לקיים אותו: כל מבודד מקבל טלפון יומי. יש צוות שזה תפקידו, לבדוק מי צריך עזרה בקניות, תרופות, מי מרגיש לבד. בנוסף, כל מי שמעל גיל 65 מקבל טלפון יומי לשכנע אותו להישאר כמה שיותר בבית. אם צריך, גם אני מתקשר לעודד ולשכנע. היה למשל תושב שלא רצה לעשות בדיקה. צלצלתי והסברתי לו שהוא מציל את עצמו ואת המשפחה שלו. להבדיל, יש לי בת בבידוד בעיר אחרת, שלא קיבלה טלפון עד היום.

"בנוסף, השקענו מאות אלפי שקלים בערכות תוכן שגם יישובים אחרים אימצו. לא סתם חוברת צביעה. משחקים מושקעים, דיסקים, ספר ילדים על הקורונה, תחרות כתיבה של 'חידושי תורה' בקרב התושבים. מוזיקאים מהיישוב עוברים בין הבתים ושרים, עם יחס מיוחד למבודדים ולקשישים. יש פה שליחים שעוברים דלת־דלת ומחלקים דברים, החל מחלות לשבת ועד עיתונים.

"גילינו ש־70 אחוז מהתושבים עושים קניות בירושלים. הקמנו פה סופר באוהל ענק, במחירים הכי זולים שיש. בתוך 48 שעות קיבלנו אישור ממשרד הבריאות, מהמשטרה ומכיבוי אש. כולם נרתמו, וזה עובד מדהים. אני לוחץ על הקופות כדי לקבל כמה שיותר בדיקות. האינטרס שלנו זה לבדוק כל הזמן, כמה שיותר, וכמובן להוציא חולים למלוניות. פיקוד העורף עובד איתנו נהדר, אנחנו באותו ראש".

הוא אב ל־12. רעייתו, רבקה, היא ראש הסגל בבית הנשיא. כמו ראשי ערים אחרים, הבין שהוא מנהל כעת "מיני מדינה". רביץ עוד רחוק מלסכם, אבל שאלתי מה מסקנות הביניים שלו. "התחלנו הכי גרוע שיש, ואולי לכן הבנו מהר שאנחנו באירוע ענק, שמצריך שינוי גישה. לא נכנסנו לאופוריה בסוף הגל הראשון. הממשלה נתפסה לא מוכנה, אבל אנחנו לא פירקנו שום דבר. לא אמרנו, 'צאו, תעשו חיים'. בתקופה שבה היו אפס חולים חשבנו לקחת תקציבים לדברים אחרים, ואני שמח שלא סגרנו כלום. עכשיו מתחילים להיערך לחגים. זה לא קל, אבל יצרנו פה אפילו איזו גאוות יחידה. כולנו נלחמים יחד".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".