אם בתי הכנסת יהיו סגורים בעוד 20 שנה

ד' ניסן תשצ"ט. בית משפחת מאיר ברחוב אילת השחר, גבעה D ביתר עילית.

בדיוק ב-12 בצהריים דפקו בדלת הפועלים מחברת "היכון לקראת", שעה לפני ששלמה חוזר מהחיידר. בדיוק הזמן שנדרש לסיים את העבודה.

"בואו, תיכנסו מכאן למרפסת, וסליחה על הבלגן" – הראתה להם אמא את הדרך, תוך כדי שהיא מהרהרת בסיפוק – "בעזרת ה' הכל יהיה מוכן בזמן ליום ההולדת של שלמה בדיוק כשיחזור הביתה".

הפועלים פרקו את הציוד וכלי העבודה והחלו במלאכה. בפינה המיועדת במרפסת – מאחורי המקום של משה בנו שם מחיצות, פרסו שטיח על הרצפה, חיברו את הסטנדר המתקפל למקומו, תלו את הארונית במקום גבוה אבל לא גבוה מידי, ולסיום הדביקו את הטפט דמוי ארון קודש על הקיר המזרחי.

- "700₪ גיברת"

- "זה המחיר? אצל משה שילמנו רק 550".

- "גיברת, עבודה שלנו הכי טובה. אפילו אפשר לפרק הכל בסוכות שלא יפריע לסוכה, ואחר כך מחזירים הכל בקלות".

שלמה חזר בזמן והכל היה מוכן, גם הבלונים והקישוטים.

היום שלמה חוגג יום הולדת 5, ולכבודו בנו לו פינה פרטית במרפסת עבור התפילות.

שלמה היה נראה מופתע אך מאושר.

- "תודה אבא ואמא על המקום החדש שלי, אני כבר שם את הסידור שקיבלתי במסיבת הסידור בארון החדש".

- "שלמה, באמת לא ידעת כלום מהתוכנית? לא שמעת שאמא בחרה בטלפון את הדוגמא של השטיח ושל הטפט?".

- "לא, משה, רק ידעתי שלחצי מהכיתה יש מקום פרטי לתפילה במרפסת וקיוויתי שגם לי יהיה".

- "האמת היא שאנחנו מקוים ליותר מזה: שיפתחו חזרה את בית הכנסת!", העיר אבא.

- "באמת, אבא, למה צריך שיפתחו?".

- "כי המקום האמיתי של התפילות זה בבית הכנסת. לא במרפסות ובחצרות".

- "אבל למה? למה צריך בית כנסת פתוח? מספיק שהולכים כל יום שישי לנקות את בית הכנסת וככה אנחנו מכבדים את בית הכנסת. למה צריך גם להתפלל שם? וגם איך אפשר להתפלל כשכולם ביחד ויש רעש?".

- "שלמה, תבין. זה לא רק התפילה, בכלל לא. זה כל החיים שלנו. כי כשבית הכנסת היה פתוח, כשהייתי ילד, זה היה ממש עיקר החיים שלנו. כל יום כשחזרתי מהחיידר הייתי הולך בערב למתמידים בבית כנסת, והיינו שם איזה 40 ילדים עם הרב, והיינו לומדים ביחד, והרעש בכלל לא הפריע. להיפך, היה כיף ללמוד כשמסביבך יש חברים שאתה מכיר מהחיידר ומהשכונה. אחר כך הרב היה מוסר לנו שיעור אמיתי לכולם. לא כמו שיש לך היום, שיעור מרב'ה גולדברג בטלפון, אלא אמיתי ממש, כולם ביחד רואים את הרב ושומעים את הסיפורים שלו ממנו בעצמו. ואח"כ היינו יוצאים החוצה, והיו שם 40 אופניים וכל אחד חזר הביתה באופניים. זה היה פשוט כיף כל כך. וכמובן התפילות בשבת, שהייתי מגיע בליל שבת ומקבל חמצוץ מהמחלק, ואני הייתי מתגנב ואוכל את זה מיד...".

- "מה, אבא? היית אוכל בתוך בית הכנסת? איך זה יכול להיות, אבל זה קדוש, זה המקום של ה'?".

- "כן, אתה צודק. אבל תבין, אז זה לא היה כמו היום, שנכנסים רק פעם בשבוע לנקות. אז ממש הינו המון שעות ביום בתוך בית הכנסת, וכבר התרגלנו. ואפילו פטפטנו קצת באמצע התפילה, כמו שאתה מפטפט לפעמים עם משה במרפסת...".

- "אה, אני חשבתי שבית כנסת זה הבית של ה', ומרוב שזה קדוש ה' לא רוצה שנהיה שם, כמו קודש הקודשים בבית המקדש".

- "לא, שלמה. בכלל לא. ה' דווקא רוצה מאוד שנהיה שם. דווקא כי זה מקום קדוש וה' נמצא שם – לכן ה' רוצה שנהיה שם איתו, קרובים אליו, ולא רחוקים כמו היום. אתה יודע גם איזה 'אבות ובנים' היה לנו כל מוצאי שבת? לא כמו היום, שאנחנו לומדים בבית ומעדכנים במערכת ומודיעים לנו בטלפון מי זכה בהגרלה. אז היינו לומדים בבית כנסת של 400 מקומות, והיו שם איזה 200 אבות ובנים, כל אבא ליד הבן שלו, וכולם לומדים יחד ברעש עצום ובהתלהבות, וכל אחד קיבל כרטיס נוכחות עם מספר, ופעם בחודש היתה הגרלה, וכולנו הצטופפנו סביב הרב שלנו, והרב היה מראה לנו את הפרס בקול כזה דרמטי, והיה מתח עצום איזה מספר יזכה, וכל פעם שמישהו זכה - הוא היה מקבל מיד את הפרס, וכולם מסתכלים עליו ועושים פששש...".

- "אבל איך הצטופפתם? צריך מרחק 2 מטר?".

- "אז עוד לא היה צריך, כי זה היה לפני הקורונה, ובדיוק כשהקורונה התחילה סגרו את בתי הכנסת עד היום".

- "אה, מעניין. לא ידעתי. חשבתי שתמיד בתי הכנסת היו סגורים".

- "בהתחלה, אחרי שסגרו, היו דיבורים שיפתחו, ובאמת פתחו לכמה שבועות. אבל אח"כ המגיפה התחזקה וסגרו שוב. לא דמיינו שאחרי 20 שנה זה עדיין יהיה סגור. תאמין לי, שלמה, – הלב שלי נצבט כל פעם שאני עובר ליד בית הכנסת שלנו, ואני מתפלל כל יום שיפתחו שוב. כי אלה החיים האמיתיים שלנו. לא כמו עכשיו, שכל אחד שנהיה בן 5 בונים לו פינה חדשה במרפסת או בחצר ומקשטים לו עם בלונים וקישוטים! אתה יודע? פעם המצווה היחידה שעשו במרפסת זה רק סוכה, ולא תפילות וקריאת התורה!".

- "וואו, מוזר! אני מנסה לדמיין איך זה היה נראה. מה, יכול להיות שאני הייתי יושב בבית כנסת מאחורי אריה מהכיתה שלי? ומלפני יאיר ואח שלו דוד מכיתה ז' וכולם מתפללים יחד? מוזר מאוד...".

- "שתדע, שלמה, שהחיים היו שונים לגמרי ממה שאתה יכול לדמיין. למשל, היה לסבא שיעור קבוע בדף היומי עם 20 משתתפים שלומדים ומתפלפלים יחד  עם המגיד-שיעור. ואין לך מושג מה זה סיום הש"ס עם 4000 משתתפים ביחד עם גדולי ישראל, איזה עוצמה זה! ודרשנים שממלאים אולמות שלמים בדרשות שלהם – אתה פשוט מרגיש חלק מדבר ענק! אתה מרגיש שאתה שייך לציבור גדול וחשוב! שאתה רואה בעצמך אנשים מבוגרים שבאים לשמוע ד"ת! ועוד לא דיברנו על  החתונות והבר-מצוות שהיו נראות אחרת לגמרי. וגם על החיידר, שבמקום להיכנס בבוקר לחדר הלימוד בבית עם כל השכלולים שיש לכם היום – מרכזיית טלפונים משוכללת, ברזים עם שתיה מתוקה ועוד, אז היינו הולכים בעצמנו כל יום לכיתה שהיתה בבניין גדול עם הרבה כיתות, ופוגשים את החברים כל יום.

רק שניה, חכה רגע. רה"מ מתחיל עכשיו את ההודעה שלו. אני רוצה לשמוע בטלפון".

- קריין: "הנה יאיר נתניהו ראש הממשלה עולה, וכבר מתחיל בנאום: "אזרחי ישראל. כבר 20 שנה אנחנו חיים בהגבלות האלו. הצעירים כבר לא זוכרים את החיים שלפני. תדעו – הכל תלוי בכם! אם תשמרו...".

ליל תשעה באב ה'תשצ"ט (בתפילה שהמשיח יבוא עד אז).

שלמה ומשה כבר במרפסת, בודקים אם הבנים של לוי כבר בחצר...

מישהו צועק מלמטה: "משה, אתה מרגיש שאתה רוצה את בית המקדש? אני לא כל כך...".

- "אה, בנצי זה אתה? כבר יש מניין? אני עוד לא רואה את אמזלג בחלון שלהם. תשמע. אני באמת לא כל כך מרגיש. אבל אבא לי סיפר לנו לא מזמן איך שהחיים היו נראים אחרת לגמרי כשבתי הכנסיות היו פתוחים והחיידרים וכל זה, אז אני חושב שאם במקדש מעט זה כך, אני רק יכול לנסות לדמיין איך החיים היו אחרים לגמרי עם בית המקדש, שכל עם ישראל נמצא במקום אחד. איזה עוצמה זה לעלות לרגל, ואתה מרגיש קרוב לה' כל כך במקום כזה קדוש...".