הערכה, זה מה שילדות כמונו הכי צריכות

אני חושבת שפיתחתי תסמונת סטוקהולם כלפי המסכות.

* תסמונת סטוקהולם - תופעה פסיכולוגית בה השבוי מתחיל לייצר יחס אמפטי ואוהד עם מי שמחזיק אותו בשבי.

בהתחלה הייתי ממש נגדן, וחשבתי להצטרף ליפי הנפש עם משפטי ה"לא רואים עם המסכות את המבט בעיניים", אף על פי שרואים; או לאלה שטוענים ש"עם המסכות חלקים מהאישיות מסתתרים". בהתחלה, האזור מסביב לפה גרד לי, ואפילו חשדתי בהרפס בנחיריים בגללה, אבל מאז שנדבקתי בתסמונת סטוקהולם אני ממש מרוצה מהמסכות.

אני מדברת עם מוכרות ופקידות, למשל, ממש מרגיזות, ותוך כדי עושה מתחת למסיכה בין שתי הגומיות כאלה פרצופים, שאם היו מורידים לי את המסיכה במפתיע בטח היו חושבים שמשהו איתי לא בסדר. יש לי שם מתחת עולם ומלואו. החופש לפרצף בלי שאיש ישים לב, משאיר לי עבודה של מידות בתחום חדש ומכריח. אפרת מתחת למסכה.

בכלל,

איך פעם הייתי מתרגזת ולוקחת ללב את מצב הקורונה הזה. ככה את כל החיים.

זה מצחיק לראות את עצמנו בפרספקטיבה. הראיתי איזה יום לאפרת הקטנה את אותי היום, ושאלתי אותה מה היא אומרת, בשביל מה היא היתה צריכה לדאוג כל השנים.

אבל היא כנראה היתה צריכה. אין לי סבלנות גם לתרגילים האלה, גם הם כבר מפעם.

אפילו ליחס החילוני-חרדי כבר התרגלתי.

אז מוציאים עלינו קצת אגרסיות קולקטיביות מזיכרונות רדיפת היהודים מהשטעטל באירופה.

כשתגמרו תודיעו לנו, התורה היתה פה קודם ותהיה כנראה גם אחרי.

הרגיז אותי יותר השבוע כשאחד הילדים לא הרגיש טוב, ושאלתי אותו - אתה רוצה ענבים? אתה רוצה תפוח שווה של פינק ליידי? אתה רוצה בננה?

הרגיז אותי יותר, שבעלי בא הביתה ושאל אותו אם הוא רוצה ארטיק?

גם לא ממש הרגיז אותי.

אני ממש מנסה עכשיו בכח.

הטריד אותי יותר השבוע אם המגירה שייחדתי למוצרי הקורונה בצד ימין של המטבח, נחשבת כבחירת מגירה נכונה, אם בכל הבתים זה האזור, ליד שקיות פח הזבל, במתחם החד פעמי וחומרי הניקוי, או ששוב בחרתי מיקום לא ראוי.

גם לא.

הטריד אותי יותר המשפט עמו באה אלי השבוע בתי, זו שנולדה לי בחסדי ה' לפני 9 שנים.

היא נולדה לי דווקא כשהייתי בטוחה שאני האדם הכי רגוע בעולם, שלם וטוב לו. בשנים שכבר הפסקתי לחשוב שהמסיבה במקום אחר.

אני רוצה להסביר את המושג: באנגלית זה נשמע יותר טוב - Party is elsewhere"".

אל תסתכלו עלי ככה, כולנו עוברות דרך הביטוי הזה. ביטוי ידוע. הוא מבטא את התחושה הזו אצל נשים, בדרך כלל, שבמשפחות אחרות הכל תקין תמיד. הרגש הזה שאצלם הכל מסתדר בקל, ואצלך פחות.

המחשבה שכולם נהנים כל הזמן ואצלך חורק ורעוע. שהן טובות ואת עוד תגיעי. ששם זוהר ואצלך דהוי.

לא רוצה לכתוב "הדשא של השכן ירוק יותר" כי דווקא הדשא המלאכותי שאנחנו שמנו בקדמת הבית יצא ממש ירוק, והוא מחזיר יותר כלורופילים מאשר זה של השכנה.

הרי כולנו מראים לפעמים מופעי במה מנצנצים בחוץ וחיים בפועל בחצר המשק האחורית של עצמנו תחת אורות מעומעמים יותר.

בדיוק כשישבתי תחת הגפן ששתלתי לעצמי, והתקשרה אלי קוראת קטיפה מכובדת, וסיפרה לי שגם היא קנתה גפן, והעברנו חוויות של קנוקנות מתפתלות ואיך כדאי להשקות; בדיוק כשחשבתי שאולי אצרף לגפן גם עץ תאנה ואחיה לי כמו בנבואות – זו שנולדה לי לפני 9 שנים הצליחה להזיז אותי.

"אמא, נכון לילדים הגדולים שלנו היית אמא טובה יותר?".

הסתכלתי עליה וישר התחלתי מגננות.

"למה את אומרת את זה, מה פתאום, היום אני אמא הרבה יותר נינוחה ומקבלת, ההורות היא תהליך משתנה", כל התיאוריות של וויניקוט קפצו לי כמו תווים מול העיניים, אמא טובה דיה, דווקא אני מרגישה אמא מעולה,

 אבל היא הסתכלה עלי במבט הזה שאומר, אמהות, תתחילו לעשות עבודה פנימית עם עצמכן, ממשפטים שבאים מפיות של בית רבן.

הפסקתי להתווכח. מזמן אני יודעת שהעולם מתרחש רק בתוכנו מאחורי המסכה, אחזתי אותה בחיבוק של "אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא", וידעתי שגדולות או קטנות, אנחנו או אחרות, הערכה, זה מה שילדות כמונו הכי צריכות.