אמא מתחתנת, פרק ג’: "לפני שאת מחליטה להתחתן, הוא צריך לעבור דרכי"

"יאללה, אמא, באמת שהגיע הזמן. די, כולם כבר סובלים!".

התגובה של בן החמש עשרה הפתיעה ולא הפתיעה אותי. דיבורים מעין אלו עלו מדי פעם, אבל חשבתי שהוא יקבל את הבשורה בשתיקה מהורהרת ויפלוט מן "טוב" או "אוקי" של השלמה.

מתברר שילדי הגדולים ערכו דיונים סביב האפשרות של הגירושין (מתי הם הספיקו לגדול כל כך?) שלא בפנינו, והגיעו למסקנות משלהם. מי בעד, מי נגד ומי מהאו"ם. אצל הבנים, מתברר, המסקנה היתה "יאללה, שייגמר כבר ויפה שעה אחת קודם". אצל הבת הגדולה היתה התנגדות מוחצת, כפי שכבר סיפרתי בטור הקודם. הבת השנייה, הקטנה מבין כולם, לא נטתה להביע את דעתה בקרב אחיה הגדולים, שנטו (לצערי) לבטל את דעתה כ"קטנה ולא מבינה". עליה ארחיב בפעם אחרת.

ל', התכשיט שלי, זה שביליתי איתו בחדר מיון בשניידר יותר פעמים מכדי שארצה לזכור, הפך להיות התומך הנלהב ביותר של הגירושין. האמת, דווקא מהתגובה שלו למהלך הכי פחדתי. לל' יש סף רגישות נמוך מאוד. מעל פני השטח הוא הבחור הכי קשוח בסביבה, כזה שנערים בסביבתו מכבדים אותו מתוך יראה (ולא מהצד החיובי של העניין...). אבל אני אמא, ואני רואה את מה שמעטה הקשיחות רוצה להסתיר. יודעת בדיוק מה מכסה שריון הקוצים שעליו. מתחת לפני השטח הכל סוער ורוגש מאוד. כל מילה לא במקום, כל מחווה שלא נראתה לו, כל חוסר צדק - יש להדגיש, בעיניו - היו גורמים להתפרצות מילולית, ולרוב גם פיזית. כל זה בשילוב של קשיי קשב וריכוז קשים ותזזתיות מטורפת (הוא לא אובחן כהיפר אקטיבי, אף על פי שחשבתי שהוא כן) הביאו אותו להיתקלויות אין ספור ולפציעות רבות. שברים בכל איבר אפשרי, ניתוח שבר, שריטות, חבלות, מכות ואפילו זעזוע מוח קל לקינוח.

פחדתי שהוא יקבל קשה את נושא הגירושין. שהאובר-רגישות שלו לא תוכל להכיל זעזוע וטלטלה שכאלה. שהתפרצות מכל סוג שהוא לא תהיה נמנעת. אבל מתברר שעם הזמן והתמיכה של האחים שלו, ומקום הלימודים הנפלא והתומך שאליו הגיע שנה קודם, ל' עבר תהליך נפשי, שכנראה ביגר אותו וגרם לו לקבל את כל העניין בצורה חלקה יותר.

לא שההיתקלויות והפציעות וההתנגשויות נעלמו. ממש לא. מיון שניידר עדיין זכה לקבל את פנינו עוד מספר פעמים. אמנם בתדירות נמוכה יותר, אבל עדיין היינו "אורחי כבוד". לי כבר מזמן יש בדיחה, שיש לל' חדר VIP במיון שניידר. שכששומעים שהוא מגיע למיון - מיד מעבירים אותו דרך המסלול הירוק... גם במקום הלימודים אליו הגיע בכיתה ט' היו לא מעט בעיות, והדרך אל המושב אי שם בארץ בו ממוקמת הפנימיה היתה מוכרת לי כבר בעל פה, עד שלא הייתי צריכה וויז.

אבל התפילות והזמן עשו את שלהם, כמו תמיד, והיום, כשפרק ב' הוא משהו ממשי מבחינתי, ל' הוא התומך הנלהב שלי, וגם... שומר הראש.

"לפני שאת מחליטה להתחתן, הוא צריך לעבור דרכי, שיהיה ברור", הוא מבהיר לי, שלא יהיה שום ספק. שומר אמו, הילד. אבל האמת, הכל נאמר ברוח טובה ובהומור. אני יודעת שהוא רוצה שיהיה לי רק טוב, וממש אין לו בעיה שאתחתן שוב.

צדק כל כך הרב יחיאל יעקובזון. לפני שנים ישבתי בסדרת הרצאות שהוא נתן ביישוב שבו אני גרה, ובאחת מהן הוא אמר משפט שנחרט בלבי לנצח. אני לא זוכרת את המילים המדויקות, אז אני מביאה כאן את רוח הדברים: "הילד שעושה לכם הכי הרבה צרות כשהוא קטן, הוא זה שיעשה לכם הכי הרבה נחת כשיתבגר. מהילד הטוב שבקושי שומעים ממנו, ממנו הכי הרבה צריך לדאוג". וזה התגשם אצלי. בשני האופנים.

אז יש לי את ל', שנותן לי רוח גבית. שהיום, כל שיחה איתו מכניסה צחוק ושמחה לחיי. יש לו חוש הומור שנון ומפתיע, שגורם לו להיות מרכז החבורה, אך הפעם בצורה חיובית, בניגוד לשנים קודמות.

ויש את אחיו הגדול יותר, שהודיע לי שהוא ינתק איתי קשר אם אחליט להינשא בשנית. הוא הילד הטוב שהרב יעקובזון דיבר עליו. ועליו בפעם אחרת.

ובינתיים? בינתיים אני שואבת טיפות של שמחה ונחמה, ומודה לה' על כל הטוב שיש לי בחיים. ויש לי כל כך הרבה. באחד השיעורים שמעתי שאנחנו נמצאים בעולם התלאות. לא באנו לנוח על זרי דפנה, אלא אדם לעמל יולד. עמלנו - אלו הבנים. בתפילה שנזכה ליהנות מהפירות, בזה ובבא.

לתגובות: emivrya@gmail.com