האם אני יכולה לשנות את בעלי ולגרום לו לעזור לי יותר?

שלום לך. אני נשואה קרוב לשלושים שנה, והחיים כבר נכנסו לדפוס מסוים בו בעלי לומד בכולל רוב שעות היום, ובאופן טבעי רוב העול בבית מוטל עלי. בזמנו זה היה בסדר מבחינתי, אך בשנים האחרונות אני חשה מתוסכלת וחסרת אונים יותר ויותר, ובכל פעם שאני מנסה להעלות את הנושא, בעלי נפגע, ובמקרה הטוב אנחנו מעבירים נושא ונמנעים ממריבה. מה עושים? האם אפשר לשנות אותו?

* * *

ברשות השואלת, אתחיל מהסוף. לא, אין אפשרות לשנות בן אדם. באופן טבעי, אדם שחש שלא מרוצים ממה שהוא, מתקומם ומתגונן בצורה של הסתגרות בעצמו. או לחילופין פותח במתקפה נגדית. אבל לפני שאת נבהלת, כן, ודאי יש אפשרות לשנות דפוס תקשורת, הבנה והכלה של בני זוג בכל מצב שהוא.

אני בטוח שבאותן שיחות ביניכם שעלו על שרטון, לא באת בכוונה לבזות אותו או לערער על מי שהוא, אלא רצית בסך הכל לשתף אותו בתחושת המחנק שלך מהעול המוטל על כתפיך, בתקוה שיבין ויקשיב לך – כשלפעמים עצם ההתייצבות שלו לצדך בשעת קושי יכולה להוות לך מרפא, ולעיתים זה לא מספיק, ואתם תגיעו לנוסחה של חלוקת תפקידים שמקילה עליך יותר.

אבל את חוית זאת כך. האם ניתן לומר שהוא גם כן חוה את הדברים הנ"ל? בוודאות לא! אדם שאשתו משתפת אותו בקשייה לא כועס ומתמרמר, אלא מקשיב ומנסה לעזור. ואם המצב הוא לא כך, כנראה שהוא חווה את השיחות הנ"ל בצורה אחרת. מה הוא חווה? צריך לשאול אותו. אם לא נשאל, לעולם לא נדע. אבל ודאי לו יצויר שהייתם מצליחים לדבר על זה, הייתם לומדים לנהל שיחות על נושאים קשים וכאובים ביותר, "ללא נפגעים", כאשר כל צד מציג את עמדתו ותחושותיו מבלי שהצד השני יחוש מאוים, אלא להיפך, יביע נכונות להיות שותף רגשי ולשאת בעול.

באותה המידה הייתי שואל אותך מה גורם לך לתחושת התסכול העמוקה וחוסר האונים מול בעלך? כאן הייתי ממליץ לברר עם עצמך (או בשיחה משותפת עם שותפך לחיים) האם העניין הוא טכני בלבד, או שאולי אם את מציינת שהכל היה בסדר מבחינתך "בזמנו" וכעת לא, משהו בחוויה של התשדורות שאת מקבלת ממנו השתנה, ויש כאן תחושות ורגשות שהיית רוצה לשתף אותו בהן ללא הצלחה, כאשר מה ש"יוצא לך" בפועל זהו רק תסכול מהמצב מכל מיני סיבות. בהצלחה.

* * *

השאלה הנ"ל גרמה לי לכתוב בנושא הביקורת. לצערי ישנם הרבה שחושבים כי קיים המושג "ביקורת בונה" בתוך יחסים זוגיים. אז זהו, שלא. כשאדם "חוטף על הראש" - זה מקטין ומשפיל אותו, וגורם לו בעיקר להתקומם ואף פעם לא לקבל את הדברים בצורה מתוקנת (צורות ההתגוננות מגוונות - ממתקפת נגד, עובר דרך הסתגרות וכלה בהלקאה עצמית מוגזמת שאינה מובילה ללקיחת אחריות בדרך לשינוי, כמו אדם שעשרות פעמים ביום מבקש סליחה, ולא מפסיק לומר כמה שהוא לא מוצלח ולא בסדר).

הדרך הנכונה להעביר מסרים שליליים היא משוב שלילי. "משוב" מהותו - לספר לעומד מולי כיצד אני חווה את התנהגותו/יחסו/התנהלותו... ולא לשפוט אותו בבית המשפט שקיים בתוך המח שלי, ואז להגיע אליו עם "פסק דין חלוט" ולומר לו: "אתה לא בסדר/אתה אטום/אתה חסר רגש...". במשוב, אני לא שופט את הצד השני כלל. יכול להיות שהוא האדם הנפלא עלי אדמות. אני רק רוצה לספר לו שאני חווה מסרים (וגם דברים טכניים) לא נעימים, תוך כבוד והערכה למה או מי שהוא, שהרי בסך הכל אני באמת אוהב את הצד השני, אלא שיש כרגע דבר ספציפי שמקשה עלי.

לסיכום: ההבדל בין ביקורת לבין משוב שלילי הוא האם אני מדבר על עצמי, או על האחר, זהו הבדל דק, שיכול לשנות חיים. בפעם הבאה שבן/בת זוגכם מעצבנים אתכם, אתם כבר יודעים מה לעשות...

מוגש כחומר למחשבה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי.