לא צריך להיות בעל ניסיון של 20 שנה בתחום כדי להתקבל לעבודה

לפעמים נדמה לנו שרק אנחנו לא בסדר. כולם כבר התחתנו, כולם כבר הסתדרו, לכולם יש שלום בית, פרנסה וילדים מחונכים. רק אצלי יש בעיות. או שאני לא נשוי, וזאת ההוכחה לבעייתיות שלי, או שאני נשוי, אבל רק לנו קשה כל כך וכל השכנים חיים באידיליה. או שאולי אני נשוי באושר, אבל יש לי קשיים בגידול הילדים.

יש גם בעיה הפוכה: מי שחושב שהוא מושלם, שהכול אצלו בסדר. האם עבדת על הזוגיות? האם עשיתם דרך ביחד? לא. אשתי מדהימה, אני מדהים. אז ראשית, אם כך באמת המצב, אשריכם וטוב חלקכם. אבל מעבודה עם זוגות רבים אפשר לגלות שמה שאדם מכנה "טוב" הוא רק תחילת הקשר. העובדה שחיים יחד בנוחות כמו בדירת שותפים עדיין לא מצביעה על עומק של קשר. צריך להתרגל ל"תפיסת הדרך" ולעובדה שכולם נמצאים בדרך, ואף אחד לא מושלם.

במסע האישי שלי, בשלב מסוים התחלתי לגלות כמה חורים יש בסירה, וכמה חסרונות וקשיים יש בתוכי. המון דברים שלא הייתי מודע להם צצו וצפו על פני השטח, והרגשתי כאילו אני האדם עם הכי הרבה בעיות בעולם. חבר טוב, שהוא גם מטפל עתיר ניסיון, ששיתפתי אותו, חייך ואמר: נראה לך שזה רק אצלך? כולם, גם אלו שנראים הכי מוצלחים, עמוק בפנים חווים אותו חוסר ביטחון ואותן תחושות קשות. פעמים רבות הם אפילו לא מודים בזה בינם לבין עצמם, אבל כולם חווים קשיים.

זה נשמע אולי כמו נחמת טיפשים. מה אכפת לי שלאחרים יש בעיות? הרי אני צריך לפתור את הבעיות שלי ושל אשתי! אלא שלעובדה שלכולם יש ייסורים, לכולם יש קשיים, יש משמעות רבה בשבילנו. היא מבהירה לנו מצד אחד שהקשיים שלנו הם אמיתיים, ומצד שני שאנחנו לא חריגים.

אם רק לי יש קשיים, אולי יש אצלי בעיה שאי אפשר להתגבר עליה. אולי משהו אצלי ממש לא בסדר. אבל אם אני מבין שהקשיים הם מנת חלקם של כולם, זה אומר שאפשר וצריך לעבוד על הדברים ולא להתייאש, להמשיך ולחתור אל הטוב. לאחר שהתחלתי לעסוק בטיפול ובייעוץ זוגי ואישי גיליתי את זה בעצמי. בכולנו יש המון טוב ולכולנו יש קשיים.

בקיצור, כולנו בדרך.

לעבוד בדרך זה לעבוד בתנועה

פעם פגשתי אדם בסוף שנות השלושים לחייו, שרצה להתחתן, אבל אמר לי שהוא מבין שזה לא הזמן. עיניו, שקמטי צחוק זעירים נחרשו סביבן, הביטו בי ברצינות. לא הזמן? שאלתי.

כן, הוא אמר. הבנתי שאני צריך לתקן כל מיני מידות בתוכי, ואם לא אתקן אותן, איך אתחתן? אני לא מוכן לחיות בזוגיות מקולקלת כמו זאת שראיתי אצל הורי או אחי. אני צריך קודם כל לעבוד על כל הדברים האלה, ורק אז אוכל להתחתן...

פעמים רבות אנחנו מחפשים את היעד, ולא מוכנים לסבול את הדרך, בטח שלא במשותף. הבחור ההוא רצה להגיע למקום מושלם, מקום שבו לא יהיו לו בעיות, מקום שאין בו בורות ושוחות. הוא לא רצה לפגוע ולא להיפגע. אבל רבי נחמן אומר שאת המעשה הוא סיפר דווקא בדרך.

לא צריך להיות עם מידות מתוקנות כדי להתחתן. לא צריך להיות בעל ניסיון של עשרים שנה בתחום כדי להתקבל לעבודה. לא צריך להיות מושלם כדי לחיות. להפך, צריך לקחת את כל מה שיש בתוכנו, ולהסכים ולהודות שאני לא מושלם, שאני בדרך. זה נקרא לעבוד בתנועה, לשפר תוך כדי, ולמעשה תוך כדי כל החיים.

תרגיל: מה אני דוחה כרגע לשלב מאוחר יותר שבו אהיה "מוכן לגמרי"? האם זה באמת נכון ואמיתי, או שזה נובע מפחדים בלבד? גם לעשות דברים טרם זמנם זה לא נבון, אבל האם ההשתהות בנושא הזה היא אמיתית, או שמשהו חוסם אותי? לפעמים כדאי להתייעץ עם חבר קרוב או עם בן או בת הזוג. איך הם מסתכלים על הנקודה הזאת מהצד? מה הם יכולים להאיר לי בנושא?

מתוך ספרו של רן ובר – "בודאי ישנה אהבה". לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.