החיים שלנו – זו קומדיה או טרגדיה?

בוקר לחוץ, אמא אחת עומדת חסרת אונים מול בית מבולגן עוד מהלילה עם כוסות שוקו שנשפכו ופיג'מות שנשארו על הרצפה, מצעים הפוכים ותצוגת ממרחים על השיש, שקצת מקשטת פה ושם גם את הארונות.

אמא עוזבת את הבלגן איכשהו ורצה לעבודה. היא מגיעה לעבודה ומתחילה לעבוד כמו מכונה, מנסה להתנתק מכל מה שהשאירה בבית, יודעת שגם ככה שום דבר לא יברח ומשתדלת להיות נחמדה ומקצועית לאורך כל הדרך.

לקראת סוף יום העבודה, אחותה מתקשרת אליה ומזכירה לה שהיום בערב הן תכננו לצאת יחד למכירה סינית מוכרת ומכובדת, ובתוכנית הערב תופענה שני סטנדאפיסטיות עם תוכנית מצחיקה ומרתקת (הסיפור קרה עוד לפני פרוץ המגיפה העולמית).

גבירתנו מנסה להגיד לה שעם כל הרצון הטוב, היא חושבת לוותר על הרעיון, כי היא עמוסה ויש לה מיליון דברים לארגן בבית.
האחות לא מוותרת. "סיכמנו אז סיכמנו, את חייבת לצאת להשתחרר לצחוק, מה רע? ואולי תרווחי משהו בהגרלה?", ועוד שכנועים כדרך האחיות הנודיניקיות...

מיודעתנו מבינה שאין לה ברירה, והערב, יהיה מה שיהיה, היא צריכה להתלוות לאחות, ואולי תרויח משהו בהגרלה...

בערב היוקרתי הן עוברות יחד בדוכנים, מכניסות כרטיסי הגרלה למוצרים השונים, ואז מגיעות לגולת הכותרת של הערב:"תוכנית סטנדאפ משעשעת בנושא 'התמודדותה של אמא בשגרה היומית'".
אל הבמה עולות שתי השחקניות האהובות, ובסצנה מוכרת היטב משחקות את שעת הבוקר בבית: בוקר לחוץ, אמא אחת עומדת חסרת אונים מול בית מבולגן עוד מהלילה עם כוסות שוקו שנשפכו ופיג'מות שנשארו על הרצפה, מצעים הפוכים ותצוגת ממרחים על השיש, שקצת מקשטת פה ושם גם את הארונות.

המשחק מקצועי ומבוצע בצורה מושלמת. הנשים החביבות שיושבות בקהל נהנות וצוחקות עד דמעות, מתחברות כ"כ לתמונת המצב.

גברתנו מצליחה גם היא להרפות מהלחץ היומי, משתחררת וכמעט מצטרפת לאווירה. פתאום היא חשה בדמעה מלוחה נושרת מזווית עינה, ושואלת את עצמה:"מה מצחיק פה? זה בדיוק מה שקרה אצלי הבוקר - וזה ממש לא היה מצחיק! למה כולן צוחקות, אני רוצה לבכות, זה אמיתי וזה נכון, מה משעשע?".

ההצגה ממשיכה. רגעי החולשה עוברים. המקצועיות וההומור השנון, הצגת הקטעים בצורה קיצונית בסופו של דבר כן מצליחים להוציא ממנה את הצחוק והחיוך.

היא חוזרת הביתה עיפה, אך מציינת לעצמה שהיה נחמד ומשחרר, אפילו שלא זכתה בשום דבר, "וטוב שאחותי הכריחה אותי". צריך לעשות את זה פעם ב…

בבוקר למחרת היא קמה שוב לתוך המולת בוקר מוכרת, ובתוך הלחץ, פתאום, בהבזק - היא נזכרת במופע מאתמול בערב ובצחוקן של הנשים, כשראו מהצד איך הן נראות ממש בסצנה בה היא נמצאת כעת.

"אז רגע, מה נשאר? מה שקורה כאן עכשיו אמור להיות מצחיק?". ובלי שום הודעה מוקדמת פתאום היא מתחילה לצחוק. הילדים מסתכלים עליה: "מה קרה? הכל בסדר?". היא רואה את המבטים ההמומים שלהם, וזה רק מגביר את הקצב. הילדים לא מבינים מה קרה, אבל בראותם את אמם כך עולה על פניהם חיוך קל, עד שהם מצטרפים לצחוק, בלי להבין למה...

באווירה העליזה שנוצרה, כולם מצליחים להתארגן, להסתדר ולצאת מהבית, כל אחד למקומו, בהרגשה טובה, ליום טוב, שמח ומלא הצלחה בעז"ה.

גבירתנו חושבת במשך כל היום על מה שקרה. האם מה שקורה סביבנו מצחיק, עצוב, מעצבן מרגש?

אם אנחנו, כצופות מן הצד, מצליחות להשתעשע ולצחוק על תמונות מצב, שאנחנו מבינות שהן בעצם מרגיזות ומעצבנות, למה בחיים אנו לא מצליחות לצחוק באותם המקרים ממש?

 פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com