לפעמים אנחנו מונעים מעצמנו את היכולת לטפל

כמה אנחנו רוצים שיקשיבו לנו. אדם נכנס לעבודה, כמה חשוב לו שמישהו יראה שהוא נכנס הרגע! שמישהו יגיד לו בוקר טוב, שלום לך, או סתם יהנהן בראשו, אבל שיראה אותי, שייתן אות או סימן שהוא שם לב לנוכחותי. אני לא אויר!

אין ספק שזה חשוב מאוד לכל אחד מאיתנו. אבל רגע, אולי פספסתי משהו?

בבית....

הילד שלי מדבר ומפטפט, מתרוצץ ומשתובב סביבי כל כך הרבה. זה מוציא אותי מדעתי. אני עונה לו תשובות לא קשורות, רק כדי שירד ממני ויפסיק פשוט להטריד אותי.

אני אחוז בדבר שתופס אותי כעת. מה הוא רוצה ממני? אני עסוק, אין לי פנאי...

אני חייב למצוא לו תעסוקה, שיניח לי. זה מעיק עלי, ואני לא מוצא זמן להקשיב לו (או ליתר דיוק, לשטויות שהוא מדבר). הרי מה חשוב יותר ממה שאני עסוק בו כעת?

בעצם, אני זה שהחלטתי!

אם אני לא מקשיב למה שקורה סביבי, איך אני מצפה שיעניקו לי הקשבה במקומות אחרים? זה לא צודק!

גם בתפילה, כשהאדם מתפלל לבורא עולם, הרבה בקשות יש לו, שהוא בטוח שאם רק היה לו כך וכך - הכל היה נראה אחרת. לפעמים נראה כאילו הוא מבקש ומבקש, אבל אין מי ששומע, חלילה.

יהודי מאמין בדרך כלל יאמר לעצמו שכנראה הסיבה לכך היא משום שהדבר שהוא מבקש איננו טוב בעבורו, ולכן יש מניעות.

אין ספק! גם דברים כאלו יכולים להיות.

אבל לא תמיד זה מוכרח.

חכמינו זיכרונם לברכה לימדו אותנו שהבורא הנהיג בבריאה מושג שנקרא "במידה שאדם מודד, בה מודדים לו" (סוטה ח, ב'). כלומר אתה השופט, אתה הדיין, אתה קובע את דרגת היחס שצריך להיות כלפיך כאן בעולם.

"כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על רוב פשעיו" (יומא פז, ב'). זאת אומרת, אם תדע להעביר על מידותיך, לא לכעוס, לא להקפיד על אחרים, לא להיות צר עין, לא להיות קמצן יתר על המידה ועוד כהנה וכהנה דוגמאות – אף בשמים ינהגו איתך באותה מידה!

צריך להבין את רמת המשקל שניתנה לאדם כדי להחליט בעצמו מה היחס שהוא אמור לקבל. בעולם קוראים לזה "תוצאה טבעית". נתת - יתנו לך. לקחת – יקחו ממך. התלוצצת - יתלוצצו איתך! זה פסוק מפורש במשלי: "אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן". כלומר... עם אותו החומר בו בחרת להשתמש בכדי לבטא את עצמך בעולם, זהו החומר שתקבל בכדי להעניק לך עוד יכולת ביטוי כזו, כפי שדרשת! אתה מחליט!

אז נכון שלא כל מה שאנחנו מבקשים חייבים לתת לנו. אבל לפעמים אנחנו המונע העיקרי לאי היכולת לקבל. צריך לזכור, אנחנו מחליטים! לכן לפני שהאדם מסיק מסקנות שיש בהן מצד האמונה והביטחון, ראשית יש לעשות בדק בית על צורת ההתנהגות בה הוא בחר להשתמש. אולי צורה זו בדיוק הוא זוכה לקבל בחזרה.

חייבים לדעת להקשיב!

כל אחד מאיתנו יש לו ביטוי ייחודי משלו. אנחנו צריכים לדעת לעצור את עצמנו, לרגע לנסות להקשיב לו. לא דווקא להקשיב לדיבורים שלו - לפעמים דיבורים לא באמת משקפים את האישיות שעומדת נגדנו - אלא להקשיב לכישרונות שלו, לייחודיות שלו, לדברים בהם הוא בא לידי ביטוי, שהם שלו בלבד, ולהעניק לו הקשבה זו בצורה של יחס אליהם. לדבר על זה, לרמוז על זה, לדבר עם אחרים על זה כדי שישמע בעקיפין. כל אחד והדרך שנוחה לו להביע תחושות. אבל שידע שיש מישהו כאן ששם לב לייחודיות שלו.

זו הקשבה לכל דבר.

גם בבית פנימה. הילד מקשקש ועושה פעולות מרגיזות?

הקשבה...

הוא חייב אותך שם בשבילו, שתקשיב לו. תנוח כמה רגעים ותהיה קשוב אליו. לאו דווקא לדיבורים שלו - סתם להיות קשוב למעשים שלו. אפילו להיות קשוב ללכלוך שיש לו באוזן כדי לנקות אותו ממנו. גם זו הקשבה. אני כאן, אני רואה, אכפת לי ממך. ברגע זה אין דבר בעולם שמעסיק אותי חוץ ממך.

תן לו חתיכת אבא ממך (לא במובן של חתיכה ממש חלילה, הוא צריך אותך בריא ושלם), אתה יודע... שירגיש אותך. משהו כזה שיכול להמיס לו את הלב!

דבר איתו על היצירות שלו, על התחביבים שלו. תתעניין בהם. תתחיל לשאול אותו שאלות כאילו אתה חבר שלו מהכיתה. ממש כך!

זו הקשבה לכל דבר.

עכשיו אולי תנסה את עצמך במקומות שהיית מעוניין שיקשיבו לך.

אתה מתפלל לאבא שבשמים?!

אין ספק שכעת לתפילה יש משקל אחר בשמים. מסקנות של אמונה וביטחון צריכות לבוא אחרי שאנו בודקים את דרכי הפעולה שלנו בעולם, והאם וכיצד יש בהשלכות שלהן יכולת להשפיע עלינו בחזרה.

לתגובות: itbonenut14@gmail.co