הבטחתי בדמעות מעל הקבר: "אעשה הכל כדי שלעולם לא ישכחו אותך"

יונה קלימי, בן למשפחה דתית ממושב אשבול, עבר כמה מסלולים בחייו. הוא עזב את דרך התורה והמצוות, שירת בנח"ל, התחתן ועבר לרמת גן. בהמשך חזר בתשובה דרך סמינר ערכים, וכיום מנהל יחד עם אשתו אורח חיים חרדי.

דבר מעברו לא רמז על כך שיום אחד, בעיצומו של סגר הקורונה, הוא יקים את "נצר אחרון" - שליחות מצמררת שהפכה לפרויקט חייו, דווקא לאחר שיצא לפנסיה. למעשה, קלימי הפך תוך זמן קצר ל"אבא של החיילים" שכמעט כולם כבר הספיקו לשכוח.

מטרתו של קלימי היא להעניק כבוד לחיילים שמתו על קידוש ה'. במשך כמה ימים, בעיצומו של גל הקורונה הראשון, חיפש קלימי את החלקה הצבאית הישנה של לוחמי מלחמת השחרור, ולא התייאש מחיפושיו גם לאחר ששומר בית העלמין נזף בו.

יונה קלימי

במהלך הראיון עצר לפתע קלימי את שטף דיבורו, וכששאלתי אותו מדוע עצר, הוא אמר: "הנושא כל כך מרגש אותי שעומדות בעיני דמעות", הודיתי בפניו שגם בעיני.

מדוע חרף ההנחיות על סגר החלטת להסתכן ולעלות לבית עלמין צבאי?

"ביום הזיכרון לחללי צה"ל שחל השנה, הודיעה ממשלת ישראל שבעקבות מגפת הקורונה, בתי העלמין הצבאיים יהיו סגורים למבקרים. אני מודה שכששמעתי את הידיעה חשתי צביטה בלב, ולא רק אני. כל מי שדיברתי איתו על הנושא הביע כאב ותסכול.

"אף על פי שבדרך כלל אני לא נוהג להגיע לבתי עלמין, ומעדיף ביום הזיכרון לקרוא משניות לעילוי נשמות חללי צה"ל - המחשבה על בתי עלמין שוממים ועל חללים שאין מי שיפקוד את קברם ויתפלל לעילוי נשמתם - פשוט לא נתנה לי מנוח. הרגשתי צורך נפשי עצום להגיע אל בית העלמין הצבאי, ויהי מה. הבנתי את הסכנה שבמגפת הקורונה, וכן פחדתי מההשלכות, אך זה היה חזק ממני".

כיצד שמעת על חללי "נצר אחרון", ומדוע החלטת לעלות דווקא לקברם?

"מזה שנים רבות שיש ברשותי את הספר 'נצר אחרון' של משרד הביטחון, המאגד שמות וקורות חיים של ניצולי שואה, שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית שנכחדה כליל. החבר'ה האלה עלו ארצה לבדם כבני נוער, התגייסו לצה"ל, נלחמו על המולדת ומתו מות גיבורים בתש"ח - מלחמת השחרור.

(צילום: יונה קלימי)

"היו לי מחשבות בלתי פוסקות על הילדים האלה, שחוו אנטישמיות וזוועות שדעת אנוש לא יכולה להכיל, איבדו את היקר להם מכל, שרדו את השואה בעור שיניהם ויצאו ממנה כשלדי אדם. עד שכבר זכו סוף סוף לעלות ארצה למדינת היהודים, וכביכול זכו לחיות חיים טובים - זה ארך בקושי שנה או שנתיים. הם התגייסו לצבא וחרפו את נפשם למען עם ישראל. באופן טבעי הדבר מעלה בי אמוציות ורגשות עזים מאד.

"למרבה הצער, אין להם אף אחד בעולם שיזכור אותם ויתפלל עליהם. כששמעתי על כך שסוגרים את בתי העלמין בפני מבקרים - מיד חשבתי עליהם. כשפתחתי את הספר באות א', מצאתי חייל ששמו אדלר יצחק הי"ד, שנטמן בבית העלמין בסגולה, ותאריך פטירתו הוא ה' באייר. הבנתי שזה יום למחרת, והתרגשתי מאד מההשגחה הפרטית ומהזכות שנפלה בחלקי לחלוק לו כבוד.

"למחרת, ה' באייר, נסעתי לבית העלמין כשחשש כבד בלבי ממחסומים ומשטרה. לא ידעתי מה אומר אם וכאשר ישאלו אותי מה אני עושה ולאן אני הולך, רק ידעתי שאני חייב להגיע לקברו של החייל יצחק אדלר הי"ד, ולשמחתי הדרך היתה פנויה לחלוטין. נכנסתי פנימה עם הרכב, ובמשך זמן רב חיפשתי את קברו, אך ללא הצלחה. כשהלילה ירד הייתי כבר מותש, והחלטתי להמשיך למחרת.

"הגעתי למחסום בית העלמין - והופתעתי לגלות שהוא סגור. חשבתי לעצמי שכנראה מישהו מלמעלה רצה שאמשיך לחפש את קברו של החייל. נלחצתי וחששתי שאיאלץ לבלות את הלילה בבית הקברות או שאצטרך להשאיר שם את הרכב ולצעוד עד לביתי. בסופו של דבר מצאתי את השומר, וכשביקשתי שיפתח לי את השער - הוא נזף בי על נוכחותי בחלקה הצבאית. הודיתי לו ונסעתי. בתוך לבי ידעתי שלא הושלמה משימתי, ושאני מתכוון לחזור.

"למחרת ביום העצמאות, שוב נסעתי לבית העלמין ושוב לא מצאתי את ציונו של יצחק אדלר. אמנם עוד יום קודם לכן בה' באייר - יום האזכרה של יצחק אמרתי משניות, קראתי תהלים וקדיש לעילוי נשמתו, אך הרגשתי שזה לא מספיק ושעלי למצוא את קברו.

בחורי הישיבה לומדים לעילוי נשמתם של נצר אחרון (צילום: יונה קלימי)

"יממה לאחר מכן ביום שישי, כבר הוסרו ההגבלות. הגעתי שוב לבית העלמין והפעם כבר היו במקום מבקרים ועובדים שכיוונו אותי לבית העלמין הצבאי של תש"ח. בדיעבד הבנתי שהחלקה של מלחמת השחרור מופרדת מהחלקה הצבאית הקיימת כיום.

"כשסוף כל סוף ראיתי את המצבה עם שמו של החייל יצחק אדלר, הציפה אותי התרגשות גדולה והבטחתי לו בדמעות: 'אני אעשה הכל כדי שלעולם לא ישכחו אותך'".

בזאת לא תמה מסירותו. כשסיים להתפלל לעילוי נשמת יצחק אדלר הי"ד ונרגע מעט, הביט מסביב וראה שהונחו על הקברים, ככל הנראה על ידי "יד לבנים"- נרות נשמה, דגלוני ישראל ופרחים, אך איש לא הדליק את הנרות.

המחזה של הקברים הישנים והמיותמים בחלקה השוממה העציב אותו מאד, והוא החליט לעשות מעשה.

הוא החל להדליק את נרות הנשמה אך השבת עמדה בפתח וקלימי מיהר לחזור הביתה. הוא שב ביום ראשון, כשהוא ממשיך במלאכת הדלקת הנרות, והגיע שוב ביום שני כדי לסיים אותה.

"הייתי צריך לאלתר מחסה לנרות שלא יכבו, מכיון שלא על כל הקברים יש בתי נרות וגם כי לצערי יש לא מעט קברים. המדהים הוא שירד גשם כל הלילה והכל מסביב היה רטוב, אך נרות הנשמה נדלקו בקלות.

(צילום: יונה קלימי)

"במקביל שוחחתי עם משרד הביטחון והתלוננתי על מצב המצבות שחלקן שבורות, עם כתב מחוק וללא בתי נרות. לשבחם יאמר שאכן לאחר מספר ימים חודשו האותיות המחוקות. לצערי עדיין לא הותקנו בתי נרות במקומות החסרים"

לאחר טירחה כה גדולה המשכת להגיע לחלקה הצבאית הישנה, מדוע?

"קשה להסביר אך הדבר בער בי, המצפון הציק ולא יכולתי להפקיר את יתר החיילים ללא התייחסות.

"שמחתי כשסיימתי את מלאכתי וחשבתי לתומי שהושלמה המשימה, אך כנראה שבורא עולם חשב אחרת ולאחר כשבועיים החל מצפוני להציק לי. עלה בדעתי שאולי יש "נצר אחרון" נוסף שיום פטירתו סמוך ואוכל להתפלל גם עליו. להפתעתי מצאתי את החלל פסח וולודינגר הי"ד, שקבור ליד יצחק אדלר ותאריך פטירתו היה 10 ימים לאחר מכן. הפעם החלטתי לארגן מניין עם אשכבה וקדיש כראוי.

"פסח נפל בכ"ב בסיוון התש"ח באסון אלטלנה בן 18 היה במותו. כשקראתי את קורות חייו, הבנתי שלתקופה קצרה הוא אומץ על ידי משפחת קיפניס מכפר יחזקאל, פניתי למזכירות הכפר ונאמר לי שיש אדם בשם חגי דרורי, יהודי חביב כבן 90 צלול וחד מחשבה שאולי יזכור משהו. אכן שוחחנו בטלפון והוא מיד זכר את פסח. הוא סיפר לי עליו זכרונות והביע את התרגשותו הרבה מהעניין, הוא גם הזמין אותי לביקור בכפר ועד היום אנחנו בקשר.

"היה לי חשוב שיזכרו ויזכירו אותו בכפר יחזקאל, אז חיפשתי אדם דתי שיעשה זאת. הבנתי שלאחרונה התפתח אצלם גרעין תורני של חוזרים בתשובה וכך הגעתי למשה כרם, חבד"ניק שאחראי שם על בית הכנסת ומקרב את החבר'ה לאבינו שבשמיים. הוא אמר על פסח הי"ד קדיש כבר באותה שבת, פרשת בהעלותך.

"פסח היה נער רגיש ובעל הכרת הטוב, שאף על פי שעלה לבד מהשואה והיה דל אמצעים, לא שכח להודות למשפחתו המאמצת וקנה להם ספר עם הקדשה מיוחדת. עד היום הספר עם ההקדשה שמור בארכיון של כפר יחזקאל.

"כשהתקרב יום פטירתו של פסח כבר הרגשתי שאני מכיר אותו. גייסתי כמה שכנים וחברים, שניים מהם - אליהו אסולין ומוטי ניקחה, גם הם, כמוני, מורים לשל"ח, שהגיעו לבית העלמין יחד עם תלמידהם. הסברתי לנערים את המושג "נצר אחרון" וכיצד הגעתי לנושא, והם התרגשו מאד".

ובכל זאת, רצית בסה"כ להתפלל על חייל ביום הזכרון, איך זה הפך לפרויקט חיים?

"אני חושב שההבטחה מעל קברו של החייל יצחק אדלר הי"ד שאעשה הכל על מנת שלא ישכחו אותו - הפכה למעין אמונה שהגשימה את עצמה.

"לפעמים אני מרגיש ש-150 נשמות חללי "נצר אחרון" הם המנוע האדיר שדוחף אותי, אחרת, אין באמת הסבר הגיוני לכל מה שקורה איתי בחודשים האחרונים. כנראה שהשליחות הזאת בחרה בי ואני רואה בכך זכות גדולה".

האם אתה חושב שהאכפתיות הרבה שאתה מפגין לנושא, קשורה להיותך אדם מאמין?

"כאדם מאמין אני מבין מהו אדם ומהי נשמה, ולכן מבחינתי הנושא הוא בעל חשיבות גבוהה מאד. אמנם פעילותי היא מעל הממוצע, אך תמיד היו פעילויות הנצחה ותפילות למען חללי צה"ל בציבור אליו אני שייך.

"בציבור הכללי קיימת תפיסה שגויה שמקורה בהסתה תקשורתית, שכביכול לחרדים לא איכפת מחיילי צה"ל. גופי תקשורת שולחים צוותי צילום 'לתפוס' חרדים על חם בצפירה ומסיתים נגדנו בכל הזדמנות אפשרית. למעשה מדובר בדעה קדומה ושגויה, שרחוקה שנות אור מהאמת. לחרדים איכפת מאד מהחיילים ורבים מהם, גם אני, שירתו בצבא. במשך כל השנה הם מתפללים על החיילים, למען ביטחונם, שמירתם והצלחתם. כך היה ויהיה תמיד".

האם נחשפת לסיפור חיים של חלל "נצר אחרון" שנגע ללבך באופן מיוחד?

"כן, חיים קירשנבוים הי"ד המכונה חיימק, הוא "נצר אחרון" שסיפור חייו הקצרים מאד נגע ללבי. הוא נולד בכ"ה באייר תרפ"ז (27.5.1927) בפולין.

(צילום: יונה קלימי)

"בשנת 1939, נכבשה עיר הולדתו - ראדום, ותושביה היהודים נשלחו למחנות. כשהובל חיים לגטו עם כל משפחתו היה ילד רך בשנים, עדין ונמוך. הוא אולץ לעבוד עבור גייסות הכובשים כעוזר צלם, ולידיו הגיעו גלופות לפיתוח. בחלק מהתצלומים שפיתח ראה ייסורים ועינויים של יהודים.

"בשנת 1942 מרבית מתושבי הגטו נשלחו למחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ. היחידים ששרדו היו חיים ואחיו, כל יתר משפחתו חוסלה. לרוע הגורל גם אחיו נרצח בהמשך במחנה העבודה, וחיים, שנותר לבדו, התייסר ונדד בין מחנות העבודה והריכוז בפולין ובגרמניה ובדרך נס נשאר בחיים.

"בשנת 1945 שוחרר על ידי צבאות בעלות הברית, אך בזאת לא תם סבלו. הוא ניסה להגיע לישראל עם אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", אך כשהגיעו לחופי תל אביב, הבריטים גירשו אותם בכח לקפריסין.

"זמן קצר לאחר מכן השתתף חיים בחפירת מנהרה מתחת לגדרות מחנה המגורשים בקפריסין, הצליח להימלט ולעלות לארץ ישראל. הוא היה פייטר רציני, נמרץ ואיכפתי. התגייס לפלמ"ח והשתתף בקרבות חשובים.

"במאי 1949 חיים הוצב לשרת כמפקד כוח בהרי אילת. ביום כ"ב בתמוז תש"ט (19.7.1949) בשדה התעופה באילת, עלה על מטוס צבאי וזמן קצר לאחר ההמראה נפל המטוס והתרסק. בהתרסקות נהרגו חיים והטייס אליעזר פדר ז"ל.

"כשהבטתי בתמונתו של חיים, ניבט אלי אופיו המיוחד ואישיותו הלוחמת. פניו העדינות ועיניו הטובות סיפרו לי על נער בעל אצילות נפש, תום וטוהר. דמיינתי אותו כילד שמח ושובב בתלמוד תורה. הרהרתי בחלומות שוודאי היו להוריו לראות אותו תחת החופה עם בחירת לבו, מקים בית בישראל ומשמח אותם עם נכדים חמודים, שימשיכו את שרשרת הדורות לבית קירשנבוים".

חיים היה בן עשרים ושתיים בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוצו, נצר סירני.

נראה כי מלבדך, אנשים נוספים מתרגשים מהפרוייקט ואף נרתמים אליו, חשבת שזה מה שיקרה?

"הנושא מצמרר ולא פשוט לעיכול, ככה שלא צריך להתאמץ לרגש כאשר מספרים אותו. וכן, כמעט כל מי ששמע את הסיפור התרגש עד דמעות, ולשמחתי אנשים גם פועלים בנדון.

"למשל מזל, מזכירת בית הספר "לאורו נלך" בבני ברק שבו לימדתי שנים רבות, כל כך התרגשה מהסיפור, ולאחר שהתפללה וקראה תהלים בעצמה, דאגה להפיץ אותו בין המורים ותלמידי בית הספר, וגם הם לקחו על עצמם תהלים ומשניות.

"מנהל בית הספר אף הוא התרגש מאד והחליט שהחל משנה הבאה 'נצר אחרון' יהיה נושא שנתי שיועבר בשיעורים השונים הנלמדים. זכרתי שכבר שנים רבות אין להם ספר תורה, והודעתי למנהל באופן חגיגי שאם הוא יקיים את הבטחתו, אני ארכוש עבור בית הספר ספר תורה חדש.

"מאז ועד היום הפרויקט צובר תאוצה ונוגע בהרבה לבבות שנרתמים למטרה המקודשת. בשכונתון של פתח תקווה מפורסמים שמות הנופלים של 'נצר אחרון' לפי פרשיות השבוע, כך שכל אחד יכול לראות את שמותיהם ולהתפלל לעילוי נשמתם. גם פניתי למספר גורמים בעירייה ובמשרד הביטחון על מנת להמשיך את הפעילות ולציין את שמות הנופלים בכיכרות ורחובות ואני עומד איתם בקשר.

"הדפסתי את שמותיהם וקורות חייהם של 150 הנופלים, וחילקתי אותם בין כ-30 כוללים ובתי כנסת שהתגייסו לעניין בהתרגשות רבה. כיום הם לומדים ומתפללים לעילוי נשמת חללי 'נצר אחרון', חללים שעד לא מזמן איש כמעט לא זכר. יש לי חלום להמשיך להפיץ את חללי נצר אחרון בכל הכח ולקיים את הבטחתי שלא ישכחו אותם יותר לעולם".

ליצירת קשר עם יונה קלימי: יונה קלימי kalimi5588@gmail.com