"בתוך הגלות קשה כל כך להאמין שתבוא גאולה": נועה ירון דיין בפוסט מרגש

פוסט מרגש שפרסמה נועה ירון-דיין בעמוד הפייסבוק שלה אתמול, ר"ח אב, זכה לאלפי תגובות ולייקים. 

בפוסט כתבה נועה על התבודדות ושיחה שהייתה לה עם בורא עולם בתקופה הזו, שבה הגאולה כבר נראית רחוקה רחוקה בתוך הגלות המתמשכת. "ראש חודש אב", היא פותחת וכותבת. "אני מרימה עיניים ומדברת. לוחשת למי שאמר והיה העולם' תפילה מתוך כיבשן האש של התקופה הזאת, תפילה מתוך עולם שנדמה שהתחיל להתפורר לנו מול העיניים. 

"תגיד", אני שואלת אותו, "אתה באמת תגאל אותנו, נכון? אתה מבטיח, נכון? כי איפה שאני לא מסתכלת בעולם אשר בראת, נדמה שהחושך מנצח. התקווה מושלכת בעפר, פירוד ומחלוקת וקטנות מוחין שורים עלינו. חלומותינו עדיין חלומות על הצלחה אישית בלי יכולת להסתכל מעבר לגבול החושך".

"תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. תימהון וריקנות וחושך. נדמה כאילו התוהו והבוהו והחושך הגיעו ממש עד תהום, ואיפה את רוח אלוקים? האם את באמת מרחפת על פני המים? בתוך הגלות, קשה כל כך להאמין שתבוא גאולה. זו הגלות בעצמה, הריחוק האישי שלי מהאמונה שהנחמות שלי בדרך".

"אני חייבת ליפול ולקום ביחד עם העולם כולו"

בנקודה זו מתארת נועה את הימים שבהם כל יום נדמה כנצח, ועובר עליה בצורה קשה. אך גם בתוך הקושי הגדול והארוך ביותר - ניצב הרצון להמשיך להאמין בגאולה. "אני רוצה להאמין בכל הכוח שהגאולה בוא תבוא, שהחושך הוא זמני, וכלה ונפסד, שהדמעות שלי עוד יתייבשו, וישאירו סימני מלח על הפנים שלי - זכר לחורבן. שבאופן הכי אישי והכי פרטי והכי עמוק - תבוא לי נחמה. שעוד ייפקחו לי העיניים לראות שהכל לטובה - לא כסלוגן מוצלח, אלא כאמת פנימית. לא כיחסי ציבור - אלא כמציאות גורפת. שכל הצער שלי בתוך כל שאר מצטערי עמך בית ישראל, יהפוך לנו לשמחה פשוטה וקיימת, ברורה כאור השמש המסנוור, נוכחת כמו חומו של הקיץ הזה. 

"ואני מנחמת את עצמי שזו זכות גדולה להרגיש. שאין גרוע מהתרדמת. שרק ככה אפשר לצעוק באמת על גאולה, בתוך הצרות. כי אם זאת לא הגלות שלי הפרטית שאני מתאבלת עליה, אז איך אוכל להתאבל באמת? אם זאת לא הגאולה הפרטית שלי שמחכה מעבר לסיבוב, אז איך אוכל באמת לחכות לה ולהתרגש לקראתה?

יוצא שכדי להיות שותפה במה שקורה בעולם, אני חייבת ליפול ולקום ביחד עם העולם כולו. כנראה שכן. כנראה שככה זה. ועכשיו אני מרגישה את המיצר חזק. כולנו מרגישים. אז אני עוצמת עיניים. מרגישה את הגלות. משתמשת בצער הזה, ממנפת אותו, הופכת אותו לתפילה. מחכה לגאולה. יותר מבזמנים יפים.
ראש חודש אב ואני מרימה עיניים.
מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ:", היא מסכמת.